חג השבועות

חג השבועות הוא יוצא דופן מבין כל החגים המופיעים בתורה. לכל חגי התורה ישנו תאריך קבוע שאותו מציינת התורה, אך לשבועות אין התורה מציינת תאריך. יתרה מזו, באופן תאורטי שבועות יכול לחול, בתאריכים שונים ולאו דוקא בו' בסיון.
כיצד אם כן קובעים את זמנו של חג השבועות ? התורה אומרת לנו שאנו צריכים לספור שבעה שבועות מן היום השני של פסח, ולחגוג ביום החמישים. מכאן גם שמו של החג - "שבועות".
הצורה הזו של קביעת החג, מובילה למסקנה שישנו קשר בין חג השבועות לחג הפסח, מעבר לעובדה שהמדובר הוא על שנים משלשת הרגלים. שבועות הוא המשכו הישיר של פסח, ואולי ניתן להתיחס אליו כעין סיומו של חול המועד פסח הנמשך 49 ימים (דבר שעשוי להסביר עוד שינוי בשבועות, שהוא היחיד בין הרגלים שאין לו חול המועד).
פסח הוא חג חרותנו ואילו שבועות הוא זמן מתן תורתנו. התלות שבין שבועות לפסח מלמדת אותנו משהו על הקשר שבין תורה לחירות. חז"ל מלמדים אותנו ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לכאורה זהו משפט אבסורדי. מי שעוסק בתורה לומד על יותר ויותר דברים המגבילים אותו. התורה מצווה אותנו להמנע ממעשים מסויימים או לעשות אחרים בכל תחום של החיים. והנה לא זאת בלבד שחז"ל אינם מקבלים שמי שעוסק בתורה אינו בן חורין, אלא שהם קובעים שמי שאינו עוסק בה אינו בן חורין ?!
אחד מן המפתחות להבנת הגישה הזו, מצוי בספרו החשוב של אריך פרום "מנוס מחופש". פרום, פסיכולוג מפורסם, ניתח את התופעה של הרצון להשתעבדות שהוביל במאה הזו לדיקטטורות אפלות. בספרו הוא מקפיד להבחין בין שני סוגי חופש - "חופש מ…" ו"חופש ל…". הראשון הוא החופש הניתן לאדם ממי שיכריח אותו לפעול בצורה מסויימת. השני הוא היכולת הניתנת לאדם לעצב את דרכו, ולנצל את כשרונותיו. פרום מדגיש כי החופש מן הסוג הראשון אינו מוביל בהכרח לחופש מן הסוג השני. אדם עשוי להשתחרר ממשעבדיו, אך עדיין לא להגיע לשום מקום ממשי, הוא יצא ממערכת כופה, ולא הגיע לניצול הכוחות הטמונים בו. חופש זה הוא חופש מוגבל.
היציאה ממצרים היא השלב החשוב ביותר ב"חופש מ…". העם שיצא ממצרים לא היה כפוף יותר לשרירות ליבם של המצרים, שהעבידו אותו פעמים רבות רק כדי לשעבד אותו. אך עדיין אין זה מספיק. אם אין מטרה שאיליה שואפים להגיע, אזי אנו נמצאים ב"חופש מ…", מבלי להשלים אותו ב"חופש ל…".
כאן מגיעה התורה, המתווה את הדרך לכל יהודי כיצד לנצל את הכוחות הטמונים בו. הראיה של התורה כמערכת כופה, דומה לראיה של הורה הכופה על בנו לימוד קריאה. הפעולה הראשונית נעשית בצורה של כפיה, אך מטרתה היא להפוך אותו לאדם רחב אופקים המסוגל להוציא אל הפועל רבים מן הרעיונות הגנוזים בו. התלמיד הבורח משיעורי לימוד הקריאה, ירויח כמה שעות של חופש מן המורה, אך עלול להפסיד חיים מלאים של חופש יצירה.
חג מתן תורה אם כן הוא השלמתה של החרות שהתחילה בפסח, על ידי קבלת התורה ההופכת אותנו לבני חורין אמיתיים.