הטור באדיבות אתר 'משלך'
ל"ג בעומר (השנה, זה יהיה ל"ד בעומר) מתקרב, וההורים כבר רואים את הסימנים בשטח. גדודי ילדים גוררים כל פיסת עץ ברדיוס ומחביאים במקום מתאים, השטחים הפנויים מתמלאים בערמות של עצים כרותים, ובסופרמרקטים נעלמות עגלות… עבור חלק מההורים, ל"ג בעומר מעורר רגשי נוסטלגיה וחיבה, והם מחכים יחד עם הילדים לנשום את אוויר המדורות וריח התפודים הקלויים. אך עבור הורים אחרים, ל"ג בעומר מסמל קושי ומאבק מול הילדים.
לטורים הקודמים של שרה נבנצאל, מנחת הורים בכירה:
הרעב הבסיסי של הילד
הורים, נסו להתערב פחות
איך מסבירים לילדים על הרוע בעולם?
ההורה מתלהב, הילד נרתע
יש את ההורים שמתלהבים מהמדורות, מהאקשן, וחשוב להם לראות את הילד שלהם מתלהב כמוהם. אם הילד שלהם יעדיף להימנע מאספות קרשים ולהישאר בבית, הם יראו את התנהגותו כאנטי-חברתית, מתחמקת מאחריות וקטנת-ראש. הם עשויים ללחוץ עליו ללכת ולהביע אכזבה גלויה אם לא ילך. אם הילד רק יחשוב לא ללכת למדורה, ההורים כבר ירגישו שהמצב הגיע למשבר חברתי למתקדמים.
חשוב להכיר בכך שיש ילדים שעבורם חווית האיסוף, והמדורה עצמה, אינם מקור להנאה. יש ילדים עם רגישות תחושתית, שהריחות והעשן וההמולה גורמים להם סבל פיזי; יש ילדים שחוששים מסכנות האש וקשה להם לשבת קרוב למקור אש מרוב חשש; ויש ילדים שעומס המתחים החברתיים מקשה עליהם.
זה לא אומר שהם "בעייתיים" ושמצבם מעורר דאגה. פעמים רבות, ככל שנלחץ יותר, הם יתבצרו יותר בקושי ובהימנעות. דווקא אם נכיר בקושי שלהם, הם ימצאו את האומץ להתמודד. פעמים רבות הילד שמציק לו לשבת על הארץ, ומציק לו להריח עשן, צריך להתמודד בנוסף גם עם חוסר ההבנה וההכרה של הסובבים. אם ההורה מתמלל את הקושי ואומר באמפתיה "אני יודע שבשבילך זה לא כיף לאכול מרשמלו שרוף", הוא ירגיש נורמלי ולא חריג, ויוכל לאסוף כוחות ללכת בכל זאת. כמובן חשוב לשבח את המאמץ שלו אם אכן ילך, גם אם יחזור אחרי שעה. לתמוך בבחירה שלו ולא לשפוט אותו בשעת מעשה.
מצב הפוך קורה כאשר הילדים אוספים במרץ, בכל שעות היום, וההורים עוקבים בחרדה אחרי כמויות העצים שנאספים. הם לא רוצים שהילדים יישארו בחוץ עד מאוחר, הם חוששים מהסכנות, והפיצוץ בדרך. אם ההורים ינסו לתת פקודות בכוח, הילדים עלולים להתמרד ולעשות דווקא. כוח לרוב נענה בכוח.
מה יכול לעשות הורה כדי לוודא שהילד ישוב בשלום מהמדורה?
אפשרות אחת היא כמובן לארגן הורה תורן שישגיח על המדורה. עד גיל מסוים זה עובד יופי, והילדים אפילו שמחים שיש מבוגר אחראי בשטח.
אבל בגילאים מבוגרים יותר הילדים לא יקבלו בהבנה נוכחות של מבוגר, כי הם מרגישים בוגרים ואחראיים. כאן צריך לפנות אל חוש האחריות הטבעי של הנערים. נזיפות, איומים וגערות פונים אל החלק הלא-אחראי של הילד, החלק התינוקי שבו. כשנער מרגיש את המסר של "לא סומכים עליך", הוא לרוב יגיב בתוקפנות של התגוננות. אם נפנה אל החלק הבוגר שלו, אל חוש האחריות, אל הרצון שלו לשוב הביתה בשלום, מאד ייתכן שנצליח להגיע להבנות סבירות.
כמובן, שאם מערכת היחסים שלנו מול הילד / נער מתוחה ורוויה בכעסים וחוסר אמון, לא נצליח לחולל שינוי בן רגע לכבוד המדורה. מערכת יחסים של אמון נבנית בתהליך, צעד אחר צעד. אני אתאר כעת אפשרות לשיחה בוגרת ופתוחה מול נער, שמאפשרת לו להרגיש אחראי ובוגר.
קש"ר חבר"י - דגם לשיחה שמאפשרת מציאת פתרונות מוסכמים
קש"ר חבר"י : הקשבה, שיקוף, רצונות, חלופות, בחירה, פרידה בהסכם.
השיחה:
ההורה: רציתי לשוחח איתך לגבי המדורה.
הנער: כן, מה?
ההורה: אתה רוצה מאד להישאר במדורה עד אור הבוקר, ואני לא חושב שזה רעיון טוב.
הנער: אוף, עכשיו אתה תגיד לי לחזור בחצות כמו איזה תינוק???
ההורה: לא, אני רוצה שנחפש ביחד פתרון.
הנער: אין מה למצוא פתרון. זה מעצבן מאד שאתה חושב שאתה יכול להחליט מתי אני חוזר. כל הכיף רק מתחיל בחצות! וכולם יושבים ומנגנים ולא עושים שום שטויות. סתם אתה דואג בלי סיבה!
ההורה: [הקשיב, וכעת משקף] מתסכל אותך לחשוב שתצטרך לעזוב את המדורה לפני כולם, כשעדיין יש כיף וצחוקים.
הנער: נכון! וכל ההורים מרשים! למה אתם מעצבנים ודואגים?
ההורה: לא כיף להיות חריג. להיות היחיד שצריך לצאת מוקדם יותר.
הנער: נכון. אוף.
[כעת שלב הצגת הרצונות]
ההורה: תראה, אתה רוצה להישאר עד אור הבוקר, ובעיניי זה לא סביר. מצד שני, גם לי חשוב שיהיה לך כיף ושמח, וגם לך חשוב שלא תסתבך בצרות או סכנות. אז צריך למצוא את הפתרון שיעבוד כך ששנינו נהיה רגועים יותר.
[כעת שלב החלופות. בשלב החלופות, מעלים כמה שיותר פתרונות, חלקם מופרכים ולא סבירים בעליל, כדי לבחור מתוכם]
מתוך רשימת החלופות שיעלו הבן ואביו, הם ימחקו את הפתרונות שאינם מקובלים, עד שיגיעו לכלל החלטה על פתרון שנראה לשניהם סביר. [זה נקרא שלב "בחירה"]
את הדיון חשוב לסכם בצורה ברורה - מה הוחלט, מי אחראי על יישום ההחלטות, כיצד ההחלטה תתבצע בשטח. ["פרידה בהסכם"]
ההורה והילד - באותו צד של המתרס
רגע, מה קרה בסוף? מה היה הפתרון?
השארתי אתכם במתח לגבי מה שיקרה בדיון בין האב לבנו, כי יש הרבה מאד פתרונות אפשריים.
ברגע שהלבבות מתחברים - הפתרונות מתבררים.
כשההורה והילד עובדים יחד, בשיתוף פעולה, מתוך תחושה ששניהם באותו צד של המתרס, צפויים לצוץ פתרונות ותובנות שלא התאפשרו כל עוד השיחה התנהלה באווירה של מאבק. אז אני לא יודעת מה החליטו בסוף האב ובנו בדוגמא שלנו, אבל אני כן יודעת ששיחה מהסוג הזה יכולה לחולל שינוי ולהזיז עמדות.
שיהיה לכולנו ל"ג, או ל"ד בעומר בטוח ושמח ומקושר.
שרה נבנצאל היא מנחה בכירה להורים וצוותי חינוך בלייף סנטר, ומגשרת מוסמכת. ליצירת קשר: mrsneben@gmail.com