ע"פ תורת הקבלה, ל"ג בעומר הינו יום בעל משמעות רוחנית מיוחדת. זהו יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. יתרה מכך, ע"פ המסורת זהו גם היום בו יצא רבי שמעון בר יוחאי ממערת מחבואו בבריחתו מפני הרומאים וגם אירוע זה קשור בשורש השמחה של יום זה (עיין ערוך השלחן, תצ"ג ז'). דומני שעיון בסיפור הבריחה למערה והיציאה ממנה עשוי לשפוך מעט אור על שורש השמחה של יום קדוש זה.
רשב"י התנגד באופן נמרץ לכל מעשיה של מלכות רומי: " כָּל מַה שֶׁתִּקְּנוּ - לֹא תִּקְנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן - תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת - לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָן, גְּשָׁרִים - לִיטּוֹל מֵהֶם מְכָסִים" (שבת לג:). ע"פ תפיסת עולמו של רשב"י, הקידמה הטכנולוגית ותהליך המודרניזציה אותם הובילו הרומאים הינם הרי אסון וזאת בשל העובדה שכל קידמה טכנולוגית, טומנת בחובה סכנות רוחניות עצומות. אליבא דשיטתו, מוטב לו לאדם להרחיק נפשו מכל קידמה ומודרנה על מנת להציל את נפשו מהסכנות הטמונות בעולם המתקדם,
בעקבות התנגדותו למלכות רומי, גזרו הם עליו גזירת מוות. "הלכו הוא ובנו והתחבאו בבית המדרש. בכל יום הייתה אשתו מביאה להם לחם וכד של מים והיו אוכלים ושותים" (שבת לג: בתרגום חופשי). לאחר שהגזירה מתעצמת, מחליטים הם לברוח למקום מסתור חדש וכך מתאר המדרש: "הלכו הם והתחבאו במערה. נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים ומעין של מים, ופשטו את בגדיהם וישבו בתוך החול מכוסים עד צוואר, ולמדו תורה כל היום...". בשלב זה, הבריחה היא לא רק מהרומאים אלא גם מהמודרניזציה. במקום להיחבא במבנה אותו יצר האדם, בורחים הם למערה שכל כולה טבעית-אלוקית. במקום לאכול לחם מתוצרת האנושות ובמקום לשתות מים שאובים בכד, אוכלים הם חרובים נסיים ושותים מים חיים ממעין אלוקי. אפילו בגדים מתוצרת אנושית אין הם לובשים כי אם מתכסים בחול טבעי. בזכות בריחה זו מהעולם המודרני והמעשי וההתמסרות מוחלטת לתורה, זוכים הם להתגלות של סודות אלוקיים של תורת הקבלה אשר ע"פ המסורת החלה להיחשף שם בתוך המערה.
לאחר 12 שנים במערה, בל"ג בעומר, יוצאים הם לראשונה מהמערה ולפניהם מחזה המסעיר אותם: "ראו אנשים החורשים וזורעים אָמַר, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם - מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַת - קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם, לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם...". רשב"י ובנו נאלצים לחזור למערה לשנה נוספת, בעקבות חוסר השלמתם עם המציאות הירודה לשיטתם. לאחר שנים עשר חודשים, יוצאים הם שנית מהמערה. ר' שמעון במבט מפוכח וסלחני יותר מרגיע את בנו ואומר לו - " בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה". אמנם, מיד לאחר מכן מתרחש מהפך מרתק, אשר בעקבותיו משנה רשב"י את תפיסת עולמו מקצה לקצה. המהפך, המתרחש כאמור בל"ג בעומר, מביא את רשב"י להתחבר לדברים אליהם התנגד בצורה כה נמרצת עד עתה. הדבר הראשון אותו הוא עושה, הוא כניסה לבית המרחץ לצורך ריפוי בשרו, אשר זהו הדבר שבגינו נגזרה עליו הגזירה מלכתחילה. מיד לאחר מכן, רוצה הוא לתקן תקנה, אלא שגם כאן האפשרויות לתקנה קשורות הן כולן במושגים בהם נלחם רשב"י: "...אָמַר, הוֹאִיל וְהִתְרַחֵשׁ נס, אֵלך ואַתקן דבר, דִּכְתִיב, (בראשית לג) "וַיָבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם". וְאָמַר רַב, 'שָׁלֵם' בְּגּוּפוֹ, 'שָׁלֵם' בְּמָמוֹנוֹ, 'שָׁלֵם' בְּתוֹרָתוֹ. (בראשית לג) "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", אָמַר רַב, מַטְבֵּעַ תִּקֵן לָהֶם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שְׁוָוקִים תִּקֵן לָהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מֶרְחֲצָאוֹת תִּקֵן לָהֶם. "
הגורם לשינוי בגישתו של רשב"י לעולם, מתחיל במפגש מסתורי עם יהודי זקן עם יציאתו השנייה מהמערה, וכך מספרת הגמ': "באותו ערב שבת (בו יצאו הם מהמערה) ראו את אותו זקן אשר נטל בידיו שני בדי הדסים ורץ בין השמשות, אָמְרוּ לו: "אלו לָמָּה לָךְ?" אָמַר להם: לִכְבוֹד שַׁבָּת. אָמְרוּ לו: ולמה לא תסתפק באחד? אָמַר להם: אחַד כְּנֶגֶד "זָכוֹר", וְאחַד כְּנֶגֶד "שָׁמוֹר". אָמַר לו לבנו: ראה כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, מיד נתיישבה דעתם". אותו יהודי זקן גילה לרשב"י ובנו סוד נפלא. רשב"י הכיר פן אחד יסודי של השבת, הפן של "שמור". היהודי הזקן מגלה לו שיש פן נוסף של השבת - "זכור". השבת של "שמור" הינה זכר ליציאת מצרים : " וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אלקיךָ מִשָּׁם ...עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אלקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". ע"פ המבט הזה, האדם המשועבד לעולם החומרי, יוצא מעבדות לחרות עם כניסת השבת. אין כל ערך חיובי לעולם החול, כי אם צורך להבדל ולברוח ממנו לטובת השבת הקדושה. גם רשב"י בהיותו במערה ניסה לחוות יום שכולו שבת וע"כ שואל הוא את אותו הזקן - מדוע לא די באחד? ברם, משיב לו הזקן, השבת של "זכור" שונה בתכלית ומשלימה את השבת של "שמור". " שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ...כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ ...וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". ע"פ מבט זה, יש ערך בעבודה בימות החול, שהרי זהו חיקוי של פעולתו של הקב"ה בבריאת העולם. ענייני החול אינם דבר אשר יש לברוח ממנו, כי אם דבר אשר עלינו לרוממו ע"י קדושת השבת, כפי שנהג הקב"ה בסיפור הבריאה. עולם החול והמודרניזציה אינו בהכרח עולם של פשרה, ובתנאי שיש בנו הכח לרוממו ולמצוא את נקודת העומק שבו. רבי שמעון בר יוחאי מפנים את המסר מיידית וכבר ניגש לעסוק באותם ענייני חול שפיתחו הרומאים אלא שבניגוד אליהם, הוא מחפש את המשמעות העמוקה של אותה עבודת החול.
היציאה של רשב"י מהמערה, מקבילה היא למעבר שבין חג הפסח לחג השבועות ולמעבר שבין תורת הגלות לתורת א"י, עליהם דברנו בפעמים הקודמות. "הקרב נגד החמץ" אותו מנהלים אנו לאורך תקופת הספירה, מקביל לדרך ההתמודדות הנכונה עם יצה"ר. זהו קרב דו שלבי הפותח במלחמה חזיתית נגד החמץ בחג הפסח ומסתיים בהקרבתו על המזבח בחג השבועות. בתחילת המאבק עם היצר, חובה עלינו לגרש כל חמץ, כל דבר חולין אשר יש בו חשש ולו ב"משהו" של יצר הרע, כפי שעושה רשב"י בעת שהותו במערה. אמנם, לא בכך תם המאבק. זהו רק שלב הגמילה הראשוני מיצה"ר. החירות מיצה"ר תגיע דוקא בשבועות, כאשר נגיע למדרגה בה לא נצטרך לחשוש יותר מיצה"ר. לא נצטרך לגרשו מביתנו, כיוון שנקבל את הכח, לאחר כל ימי הספירה שטהרתנו מכל קליפותינו וטומאותינו, לקדשו ולהקריבו על גבי המזבח. נצחון מוחלט על יצה"ר אינו מושג בבריחה והסתגרות כבפסח, אלא בשליטה ופתיחות כבחג השבועות. המעבר מעבודת חג הפסח להשפעתו של חג השבועות מתרחש ביום ל"ג בעומר, היום בו יוצא רשב"י מהמערה ומיישם את תורת החיבור לחיים, התורה של חג השבועות. זהו המהלך הנכון בהתקדמות רוחנית בתורה ומצוות. רק אם יודעים להבדיל בין קודש לחול בתחילת השבוע, כפי שנהג רשב"י במערה, ניתן לקדש על היין בשבת. קידוש החול של אחרי המערה, אפשרי רק אם יודעים בראש ובראשונה להיבדל ממנו. כל עוד לא מבינים את ההבדל התהומי שבין חמץ למצה, קודש וחול, גוף ונשמה, לא ניתן לחברם ולרוממם.
כאמור, מעבר זה בין שני השלבים בעבודת ה', הוא בדיוק המעבר שבין תורת הגלות לתורתה של א"י. תורת הגלות היא תורת הצמצום. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". צרתה של הגלות, מעבר לסבל הפיזי של עם נשלט, הינה הניתוק של עם מכוחותיו הטבעיים - מארציותו. יהדות הגלות מקושרת היתה מאוד לאלוקות, אך מנותקת ברובה מטבעיות החיים. חלק מובנה מתהליך של חזרת העם לארצו - למצבו התקין והנורמלי, הינו חזרה לכוחותיו הטבעיים. על מנת לשוב לארץ ישראל, שומה עלינו לחזור לחיי תורה באופי המותאם לתורת א"י - תורת הרחבת החיים, תורה בה גם את החמץ ניתן לקדש ולהקריב על המזבח, וכפי שכתוב הרק קוק באורות התחיה: " תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים".
בעיצומו של ל"ג בעומר, חווה רשב"י את המעבר שבין תורת הגלות-תורת המערה, לתורת א"י-התורה של אחרי המערה. זהו כנראה שורש השמחה של ל"ג בעומר, היום הקדוש השוכן בדיוק בין שני חגי הגאולה המשיבים אותנו לתורת א"י- חג העצמאות ויום ירושלים.
הכותב הינו מנכ"ל ארגון רבני בית הלל ורב קהילת "אהל ארי", רעננה