פולמוס לא קטן ניטש זה שנים סביב זהות מחברו של ספר הזוהר. האמונה העממית מייחסת את החיבור לרשב"י, תלמידו של ר' עקיבא (ראה שם הגדולים לחיד"א, ערך זהר), ואולם חוקרים שונים שוללים זאת ומייחסים אותו למקובל ר' משה דה ליאון, בן המאה ה-13.
יש המציגים מחלוקת זו כפולמוס בין ה'ישיבה' ל'אקדמיה', עם נימה ביקורתית לא נסתרת כלפי אלו שמעזים על סמך שכלם לעקור מסורות מקובלות ומהימנות שעוברות מדור לדור, אך לא כך היא. הפולמוס על זהות מחברו של ספר הזוהר ניטש כבר בין גדולי הרבנים, לאורך דורות רבים, החל מזמן גילויו במאה ה-13.
לפני שנכנס לעובי הקורה בסקירת פולמוס זה, נבהיר נקודה עקרונית וחשובה: יש להבחין בין ספר הזוהר ותורת הסוד. לגבי תורת הסוד והמסתורין בישראל, ברור לנו כיום בוודאות שהיא קדומה, לפחות עוד מימי התנאים. כבר בתלמוד במסכת חגיגה אנו קוראים על עיסוק במסתורין, הלא הוא 'מעשה מרכבה', וכן ידועים לנו חיבורים שונים המיוחסים לתנאים בעלי אופי מיסטי, כגון ספר שיעור קומה, ספרי היכלות ומרכבה ועוד. לכן, גם מי שטוען שספר הזוהר לא התחבר על ידי רשב"י, איננו כופר בקדמות תורת הסוד בישראל. הפולמוס מתמקד אך ורק בזמן חיבורו של הספר גופו.
תומכי הזיוף
מהיכן מתחיל הפולמוס על מחברו של ספר הזוהר?
התקופה היא שלהי המאה ה-13. מקובל ספרדי בשם ר' משה דה ליאון (להלן: רמד"ל) מפרסם קונטרסים רחבים, שלטענתו העתיק מכתבים המצויים בידיו, ואותם הוא מייחס לרשב"י. הקונטרסים, שעיקרם הוא דרשות על התורה, הם בעלי תוכן מיסטי ומפליאים בעוצמתם ובעומקם את הקוראים בהם.
מניין הגיעו לידי רמד"ל קונטרסים אלו? חשדות מתחילים לעלות בפי רבנים, ובראשם ר' יצחק דמן עכו, מקובל ארצישראלי. זה האחרון נוסע לספרד להתחקות אחר מקורו של הספר, ושם מגיעות לאזנו שמועות כי אשתו של רמד"ל העידה שלא נמצאו בביתם שום קונטרסים קדומים, ומחבר הספר הוא לא אחר מאשר בעלה. הייחוס המדובר לרשב"י נאמר לפי דבריה רק כדי לקדם את מכירתו של הספר.
עם השנים, קמו ונוספו רבנים שונים ששללו את ייחוסו של ספר הזוהר לרשב"י, וביניהם: ר' אליהו דלמינגו (בחיבורו 'בחינת הדת'), ר' יהודה אריה ממודינה (בחיבורו 'ארי נוהם'), ור' עזריה מן האדומים (בספרו 'מאור עיניים').
את טענותיהם של השוללים ניתן לתמצת לארבע:
א. בעלי שלשלת הסוד והקבלה, מזמן התנאים ועד ימי הביניים, כרב האי גאון, ר' יצחק סגי נהור ואביו הראב"ד, הרמב"ן וחוגו, אינם מזכירים כלל בחיבוריהם את ספר הזוהר, על אף שכן נמצאת בכתביהם התייחסות לחיבורים קבליים אחרים, כגון ספר יצירה.
ב. לשונו של הזוהר היא ארמית, ואילו לשון התנאים היא עברית. בנוסף, סגנון השפה מבחינה פילולוגית של ספר הזוהר מזכיר ארמית מאוחרת ולא קדומה.
ג. בספר הזוהר מוזכרים אישים וסיפורים שחיו או התרחשו לאחר מותו של רשב"י, כך שלא ייתכן שרשב"י התייחס עליהם.
ד. בדברי הזוהר מוטמעים מסרים הנראים שייכים יותר לתקופתו ולחייו של רמד"ל, ועולה הרושם כאילו כיסה את הגיגיו בסיפורים קדומים. לא זו אף זו; ישנן מילים שמקורן נראה בספרדית(!), לשונו של רמד"ל.
חידוש לא אפשרי
ללא ספק, טיעונים אלה כבדי משקל הם. ואולם, לא היה בכוחם לשכנע סנגורים רבים שקמו כדי להגן על המסורה המייחסת את החיבור לרשב"י, כר' יצחק איזק חבר (בחיבורו 'מגן וצנה'), ובראשם ר' דוד לוריא (רד"ל) שהקדיש חיבור מיוחד לכך בשם 'קדמות הזוהר'. לשיטתם, הסיבה שספר הזוהר לא מוזכר בספרות התורנית קרוב לאלף שנה נובעת מהרצון להסתירו מן ההמון; לשונו הארמית של הזוהר נובעת מהיות הארמית לשון מדוברת אף בימי התנאים; וסיפורים מאוחרים המופיעים בו הם תוספות מאוחרות על דברי רשב"י במקורם.
מעבר לכך, לאסכולה זו היה טיעון כבד משקל משלה - הייתכן כי אדם בודד, ואפילו גדול כרמד"ל, יוכל לבדות חיבור מונומנטאלי זה מדעתו בלבד?! מה עוד, שבחיבוריו השונים של רמד"ל מובאים דברים הפוכים מהנאמר בזוהר. הייתכן שיסתור דעתו בשני חיבורים שונים?!
אולם גם על תמיהות אלו ניתן להשיב. ייתכן ולא רמד"ל לבדו כתב את הזוהר אלא נעזר בחבורתו, כפי שהיה נהוג בלימודי קבלה בספרד, ועוד ייתכן שהטמיע בכוונה סתירות מספר הזוהר לכתביו השונים כדי לאשש ייחוס חיבור זה לרשב"י.
סוד נעלם
סוף דבר, הפולמוס על ספר הזוהר לא התחיל באקדמיה ולא במחקר; רבים וגדולים כבר ערערו על הספר מעת גילויו ברבים. מפאת קוצר היריעה, לא היה בידינו אלא לנגוע בקצה המזלג של סוגיה מסועפת זו, והמעיין יוכל לרוות את צימאונו בספרות הענפה שנכתבה על כך.
והאמת? כנראה שהיא מצויה איפשהו באמצע. יש בספר הזוהר מסורות קדומות ויש בו הוספות פרי עטו של רמד"ל, ונדרשים עוד עיון וחקירה לבירור הדבר. בכל מקרה, נראה שאין זו יד המקרה שדווקא מקורו של הספר המרכזי של תורת הסוד עדיין לוט בערפל.
המאמר יתפרסם השבת בעלון מ"סביב לשולחן"