אחד הייחודים של מצוות נרות חנוכה נמצא בהגדרת המצווה "איש וביתו". הגדרת הבית נמתחת בתלמודים ובספרות הראשונים והאחרונים לכל מקום שבו מגדיר האדם את מקומו. הניידות של עולמנו העלתה עשרות שאלות לגבי קיומה של המצווה: היכן נמצא ביתו של אדם? בשורות הבאות אני מבקש לעסוק בשאלת "ביתו - זו אשתו". על פי מסורת אשכנז כל בני הבית מדליקים נרות חנוכה, ובבתים רבים בנות מדליקות נרות כמו בנים. ברוב הבתים מדליק האב את הנרות והאשה מסתמכת על ברכתו. כך יוצא שבת שהדליקה נרות שנים רבות מפסיקה להדליק נרות עם חתונתה. האם הפסקה זו מחויבת או שניתן לקבוע סידור אחר?
חיוב נשים בנר חנוכה
חיוב נשים בנר חנוכה שונה מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. חיובן מפורש במימרא של רבי יהושע בן לוי (בבלי שבת כג): "שאף הן היו באותו הנס". עיקרון זה דומה גם לחיוב שתיית ארבע כוסות בליל הסדר וכן בקריאת מגילה בפורים (וכבר העירו על כך אחרונים שהמשותף לשלש המצוות הללו הוא שקיומן הוא בגלל נס ופרסום הנס הוא מהותי למצווה).
המקור התלמודי שמביא את חיובה של האשה מלמד שאין שום פער ברמת החיוב בין האיש לבין האשה, וממילא אשה יכולה להוציא איש ידי חובתו, כפי שהבין הרב דוד סגל, הט"ז (או"ח סימן תרע"ה ס"ק ד):
"ונראה מלשון הגמרא שהאשה מוציאה אפילו איש וכך כתב באגודה שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש."
כבר הגמרא מכירה בכוחה של האשה להוציא את האיש ידי חובת נר חנוכה כשהוא לא בביתו. כך מפורש באותה סוגיה הנ"ל, בה מספר רבי זירא שלאחר נישואיו לא הדליק נר כשלא היה בביתו, כי אשתו הדליקה בבית. הגמרא הזו נתקבלה להלכה על כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, עד לשולחן ערוך (סימן תרע"ט, שעוסק בדיני אכסנאי שלא מדליקים עליו בבית).
מדוע נשות אשכנז לא הדליקו נרות חנוכה בבית?
על פי זה הביא החיד"א קושיה על מסורת יהודי אשכנז. האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית ידליק נר בפני עצמו. כותב החיד"א (ברכי יוסף סימן תרע"א):
הרב שער אפרים [= הוא הרב אפרים כהן, מאירופה במאה הי"ז] סי מ"ב הקשה לדידהו אמאי אינה מדלקת האשה כשבעלה בבית, הרי היא חייבת, ואפילו קטן שהגיע לחינוך כתב מור"ם סי תרע"ה דין ג דידליק. עש"ב.
והרב אליה רבה (אות ג) תירץ דאשתו כגופו. עכ"ד
ומיהו אינו מתיישב כל כך המנהג, דלהיות אשתו כגופו חסורי מחסרא ופנה הדרה, כי מגרעות מהצאצאים דהן מדליקין והיו למאורות, ועקרת הבית אל תופע עליו נהרה. ומפשט דברי הרמב"ם וריא"ז משמע דכשמדליקין נר לכל א גם אשתו בכלל.
הפיסקה הזו מבטאת את המבוכה של גדולי האחרונים בשאלת אי הדלקת נר חנוכה על ידי נשות אשכנז, כשכל זאטוט זוכה להאיר את הבית בנרותיו. תשובתו של הרב אליהו שפירא, בעל "אליה רבה" (אירופה מאה י"ז) היא ש"אשתו כגופו" (וכך משיב גם המשנה ברורה סימן תרע"א ס"ק ט). אלא שהחיד"א מתקומם נגד תירוץ זה. איך אפשר להשתמש ב"אשתו כגופו" כדי להחסיר ממנה את הדלקת אור החנוכה?
תשובה קשה לשאלה של "שער אפרים" מצאתי בדברי המשנה ברורה (סימן תרע"ה ס"ק ט, על דברי השולחן ערוך שפוסק בפשטות שאשה מדלקת נרות חנוכה:
אשה מדלקת - פי בעד כל בני ביתה. ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בעניין אחר. ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כל אחד בפני עצמו מכל מקום אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא ובברכה ולא ידליק קטן וכדלקמיה.
בביאור הלכה הוסיף החפץ חיים על דבריו במשנה ברורה:
אשה מדלקת וכו - עיין משנה ברורה דיכולה להוציא אפילו בעלה אבל ידוע מה שארז"ל בברכות דף כ בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ומה שאמר דקא מדליקי עלי בגו ביתאי מפני שלא היה אז בביתו ועיקר החיוב מונח על הבית
דבריו קשים מאד. במשנה ברורה הוא פוסק להלכה שאישה מוציאה את האיש ידי חובה כשהיא מדליקה נרות גם כששניהם בבית. הסיבה שלא עושים זאת, לדעת "עולת שמואל" היא כי הנשים טפילות לאנשים, אך זכותן להדליק בפני עצמן אם הן רוצות לקבל על עצמן. זו עמדה תמוהה, שהרי חיובה בנר חנוכה אינו נובע מקבלתה אלא מחיוב שחייבוה חכמים.
בביאור הלכה הוסיף ה"חפץ חיים" הסבר מעצמו מדוע לא תברך האשה לאיש. הוא משווה את האשה המוציאה איש ידי חובת הדלקת נר חנוכה לאשה המברכת ברכת המזון לאיש שאינו מסוגל לברך בעצמו, בהיותו בור. כשם שעל האחרון נאמר "תבוא מארה" כי הוא לא למד, כך, טוען המשנה ברורה, תבוא מארה על איש שאשתו מדליקה נרות עבורו. יש פער ברור וקשה בין עמדתו ההלכתית של המשנה ברורה (המתיר בשופי לאשה להדליק לאיש) לבין יחסו השלילי למציאות שבה אשה מוציאה את האיש ידי חובת נר חנוכה.
הלכה למעשה: שתי חנוכיות לאיש ואשה או חנוכיה אחת?
בכל מקרה ברור שמבחינה הלכתית האשה מחויבת ויכולה להוציא את האיש ידי חובה, גם כשהוא נמצא בביתו איתה.
שמעתי בעבר ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א שבבית הרב סולובייציק היו נוהגות הנשים להדליק וכך נוהגים בביתו. לטענתו, הנוהגים כ"מהדרין מן המהדרין" חייבים לנהוג כך ומי שאינו סובר כך, עליו הראיה. כלומר על פי שיטתו האיש ידליק את נרותיו והאשה את נרותיה.
לענ"ד יש סיבה חברתית - תרבותית להדליק דווקא בחנוכייה אחת: נר - איש וביתו. הדלקה בחנוכייה אחת מבטאת את הפשט של "אשתו כגופו", כפי שציינו הראשונים והאחרונים. אלא, בשונה מהם, אין סיבה שבגלל טעם זה נמנע מהאשה להדליק את אור החנוכה בבית (כתמיהתו של החיד"א). הפתרון הנכון לכך הוא שהאיש והאשה ידליקו ויברכו לסרוגין: בכל לילה ידליק אחד מהם ויוציא את השני ידי חובה. המשמעות הרוחנית והחינוכית תהיה גדולה: שני בני הזוג הם ראשי הבית ומאירים את הבית באור אחד. השיטה הזו נכונה גם להרבה מאד מן הפוסקים וגם משמעותית מאד לדורות הבאים.