בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
(תענית א, ג)
גשמי ברכה
נגמרו החגים, חזרה השגרה. העננים ממשיכים במסעם בשמיים, מבשרים את בוא החורף. משיב הרוח ומוריד הטל, נושא את עיניו לשמיים האדם ומבקש על המים. לטובה ולא לקללה, לשבוע ולא לרזון. השיירה של עולי הרגל עוד עושה את דרכה מירושלים, ירושלים אשר פקקים סביב לה. החקלאי בשדה ממתין לבוא הגשם אחרי הקיץ הארוך, מפלס הכנרת ירד בעוד שלושה סנטימטר - דיווחו בעיתונים. העולם זקוק לגשם, אשר בלעדיו אין חיים, ובדרך מירושלים עוד נמצאים העולים. מסכנים העולים אשר הגשם יתפוס אותם בדרכם ויקשה על הליכתם, חושב לעצמו רבן גמליאל ומבקש שהציבור ימתין עוד חמישה ימים, כדי שאחרון העולים יוכל להגיע למקום מגורים. החורף הפך לאביב והזמן המשיך במסעו, שנה באה ושנה עברה. הזמנים השתנו ושיטתו של רבן גמליאל עדיין קיימת.
מה ניתן ללמוד מדבריו של רבן גמליאל, האם יש בהם מסר לחברה הישראלית כיום?
כולם בשביל אחד (גם אם הוא אחרון...)
משום כך לא רצו להתפלל על הגשמים, שיעכבום בשובם לביתם, ואיחרו מלשאול גשמים עד כדי שיגיע היותר חלש מהם למקום היותר רחוק מירושלים, דהיינו פרת שהוא בצפון ארץ ישראל. ואותו הגבול היה היותר מרוחק משאר הגבולים מירושלים, שהרחוק ביותר פטור מלעלות לרגל.
(רבי ישראל ליפשיץ, בעל התפארת ישראל, בפירושו על המשנה בתענית)
דברי רבן גמליאל באשר לפרק הזמן הדרוש לשוב מירושלים לקצה גבולה של ארץ ישראל אינם מוחלטים. היו מצבים שבהם איחרו את שאלת הגשמים רק בשלושה ימים (כפי שרואים בתלמוד הבבלי, בבא מציעא כ"ח ע"א). בכל פעם יש לבדוק, לשים לב לכמות האנשים שעלו לרגל, ליכולת הנגישות שלהם. המטרה היא שנשים לב למי שנשאר מאחור. לא ניתן להתחיל בשאלת גשמים, לפני שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. מסכת תענית מלמדת אותנו שיעור בשבחה של ארץ ישראל. שבחה של הארץ, הוא בדאגה לאחרון שבישראל שיחזור לביתו בנחת.
ביום יום אנחנו ממהרים, רצים ממקום למקום ולעיתים שוכחים את מי שנותר מאחור. מחנים את המכונית היכן שבא לנו מפני שאנחנו ממהרים לפגישה, ושוכחים לבדוק האם איננו חוסמים קטע קטן של מדרכה שנועד לאפשר לנכה ולעגלה לרדת מהמדרכה. נגישות ורגישות איננה רק במישור הפיסי. היא מתבטאת גם בכך שילד בפריפריה או ילד עני, נגיש לחינוך ראוי ולהשכלה. הגשם, סם החיים של העולם, נדחה עד שהאחרון יגיע למקומו. שיח הזכויות המתנהל כיום יכול להיות מואר לאורו.
רבן גמליאל קבע, וכך נוהגים, שלא מבקשים גשם עד שאחרון עולי הרגל יוכל לשוב לביתו. העולם זקוק לגשם, אך צרכי עולי הרגל מכריעים את צרכי הכלל. כהן גדול בתפילתו ביום הכיפורים מבקש, שלא תבוא לפני ה תפילתם של עוברי דרכים בעת שישראל זקוקים לגשם.
מה פתאום לדחות בגלל היחיד את צרכי הכלל?
עיון מעמיק מגלה הבדל משמעותי בין המקרים. ישנם ההולכים בדרך לעסקים, לעניינים פרטיים ועליהם כהן גדול מתפלל שלא תתקבל תפילתם. עולה הרגל איננו הולך לצורך עסקיו האישיים, הוא נמצא פה כחלק מהציבור, כשהוא הולך כל ישראל נמצאים עימו. כל אחד מעולי הרגל מהווה חלק, כי בלעדיו אין ציבור, אין קהל, אין כלל. עולה רגל אשר יפנה לדרכו האישית, ובדרכו הביתה יעצור לבקר בן משפחה או חבר, יפנה למסחר או ינפוש להנאתו, איננו מחויבים לנוחות מסעו. בחברה הישראלית נמצאים לא מעט אשר נותרו מאחור בדרך הציבורית, לדוגמא אנשים אשר נלחמים למען מדינת ישראל, אך חיים בתת-תנאים. בשבילם קורא לנו רבן גמליאל לדחות את הגשם ולהתגייס למענם.
כולם בשביל אחד (גם אם הוא גר בחו"ל...)
בבית הכנסת בניו-יורק ובבית הכנסת בתל-אביב מתפללים ותן טל ומטר לברכה - גם יהודים בעולם מתפללים על ברכת הגשם בארץ-ישראל. היהודי המתפלל בניו-יורק על ארץ ישראל, מבטא את מרכזיותה של הארץ בעיניו ואת אחדות העם. היישוב היהודי בארץ-ישראל משהה את בקשת הגשמים עד שיגיע אחרון עולי הרגל מן הגולה לביתו בבבל. ישנו קשר בל יינתק בין היהודי בתל-אביב ליהודי בניו-יורק, מתפללים הם איש למען רעהו.
מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים למען יהודי הגולה, דבר שאיננו קיים, וודאי לא בהיקף זה, במדינות אחרות. המדינה רואה את עצמה אחראית ליהודי הגולה. כמו בתפילה, גם בהקצאת המשאבים, מדובר בתופעה הדדית. יהדות העולם פועלת למען מדינת ישראל, ומדינת ישראל פועלת למען יהדות העולם. השהיית התפילה, העלולה לגרום להשהיית הגשמים ולהפסד הכנסות ליהודי ארץ ישראל, היא תרומתם של יהודי ארץ ישראל. העלייה לרגל ותפילתם על מועדי הגשמים בארץ ישראל, היא תרומתם של יהודי התפוצות ליהודי הארץ.
"ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה"
* באדיבות בצדק -בית המדרש החברתי של בית מורשה ובמעגלי צדק