השנה תשעה באב חל להיות בשבת. מכיוון שלא מקדמים ציון פורענות, נדחה הצום לעשירי באב. בגמרא במסכת מגילה מתואר שרבי יהודה הנשיא ביקש לבטל את צום תשעה באב כאשר הוא נדחה. אמנם דעתו של רבי נדחתה על ידי חכמים, אך ברור שיש לה עדיין הד בפסיקה ולכן מעמדו של "תשעה באב נדחה" הוא קל בהרבה מצום ט' באב רגיל. למען האמת, מבחינה הלכתית הוא אף נחשב כשאר הצומות ולכן נשים מעוברות ומניקות אינן חייבות לצום ואנו מקלים הרבה יותר מן הרגיל בנוגע למי שאינו מרגיש טוב.
בכלל, נדמה שהשנה רבים חוזרים ומעלים תהיות לגבי רלוונטיות תשעה באב במדינה ריבונית ועצמאית: מדוע לצום והרי יש לנו מדינה משגשגת ועצמאית!?
אכן אין לנו בית מקדש, אבל יש לשאול - מה היה קורה אילו היה היום מקדש? האם היינו מתנהגים בו כמו בימי בית שני? האם התחושה שלנו כלפי עבודת המקדש הייתה כמו התחושה של ימי בית ראשון? האם אנו משתוקקים כיום לעבודת הקורבנות - עבודה שהייתה מקובלת דתית בעולם הקדום - או שאנו רואים בה מצווה אזוטרית וסודית כמו מצוות שעטנז, או יותר מכך כמו פרה אדומה?
תחושתי היא שהתשובה השנייה היא הנכונה: גם מי שמשתוקק לבניין הבית מודה שעבודת הקורבנות מבחינתו היא אזוטרית, סודית, בלתי מובנת. אצל אנשים רבים הרצון להר הבית נובע מרצון לקבל את הזכות להתפלל במקום הכי קדוש לעם היהודי, אך כאשר ייבנה המקדש, הם לא ישמחו באותה עבודת קורבנות מוחשית שהתקיימה בימי בית ראשון ושני. תחושתי היא שרבים מתקשים עם צום ט' באב מפני שבעומקם של דברים בית המקדש אינו חסר להם באמת. המציאות הנוכחית - מדינה, ביטחון ושגשוג כלכלי - מספיקה להם.
חזון הקורבנות בהר הבית אינו מדבר אל האנשים וידועים הקולות שמדברים על כך שבבית שלישי יתבטלו הקורבנות. כמו כן, לאחר שנים ארוכות של תפיסה רמב״מסטית את האלוקות, גם הטענה ״שלאלוקים אין בית״ אינה תופסת, אנו יודעים שלהקב״ה אין גוף ואין דמות הגוף ואין לו צריכים גשמיים. שנים ארוכות של חסידות לימדו אותנו שאפשר "להרחין" עקרונות פיזיים ואנשים התחילו לדבר על מקדש שנבנה בלב ולא על מקדש של אבן. מכון המקדש נתפס כקוריוז כיון שהוא מדבר בשפה דתית שאינה רלוונטית לדור שלנו, ניסיון לשחזר את העבודה הדתית של בית ראשון ושני שכנראה לא תהיה בבית שלישי.
אך מה יקרה אם כן תבוא ההזדמנות הפוליטית ונוכל לבנות את המקדש - האם נדע מה לעשות בו? האם נשמח בו?האם אנו מנסים למצוא מודל למה יהיה בבית המקדש? האם חזונות השלום העולמי על בית תפילה לכל העמים מעסיקים אותנו?
מי שתוהה על המשך קיום הצום בכל שנה - הרבה צדק יש בדבריו. אך בעיניי זוהי בדיוק הסיבה לצום: יש לי תחושה שאנו מסתפקים בגאולה ולא מצפים לימות המשיח, שמחים במה שיש ולא מנסים להתקדם הלאה לעולם טוב יותר ושלם יותר, רוחני וצודק יותר. בית המקדש הוא מרכזו של העולם בחזון הנביאים, עולם בו האנושות מתקדמת מעבר ליצר המלחמה ועוברת לעולם של עבודת הא-ל. האם אנו מתכוננים לכך? האם השפה הזו רלוונטית בעינינו? אולי נתקענו בימי הגאולה ואנו לא שואפים לימות המשיח, לעולם הבא שטוב יותר מן העולם הזה.
על כך ראוי לצום בתשעה באב: על חוסר החזון וחוסר המעש בקידום עולם טוב יותר, על חוסר התשוקה לבית השם שיהיה בראש ההרים ויהיה המוקד של עולם טוב יותר. צום תשעה באב אינו על מה שהיה, אלא על מה שעוד לא הגיע. לא על הקורבנות והמזבחות, אלא על העתיד והמציאות החדשה. על העולם הטוב יותר שעוד לא בא ונדמה שקצת לא מטריד אותנו שהוא עוד לא בא. על כך אכן ראוי לצום וראוי להתענות.
*הכותב הוא חבר ארגון רבני בית הלל ור״מ במדרשת לינדנבאום מבית אור תורה סטון