נהיה כנים עם עצמנו: עד כמה המקדש חסר לנו? ביום יום יש לנו עבודת ד' עשירה ורחבה: תפילה, תורה, קיום מצוות, שבתות וחגים. אין תחושה של חסרון גדול בגלל שאין מקדש. הסיבה היא שהמקדש מאפשר מציאות רוחנית שאנחנו לא מכירים. המקדש לא חסר מפני שאנחנו לא חווינו, וגם לא מסוגלים לשער בדמיון עוצמת החיים הרוחניים בזמן המקדש.
אומר הרב קוק:
העבודה, והתפילה ביחוד, היא פעולה מעשית, פועלת על הנפש המתפללת ועל העולם כולו, במובן היותר רחב ויותר כללי של ההויה.
למקדש ולעבודת הקרבנות, כמו לתפילה, יש השפעה על האדם שמקריב קרבן, על העולם ועל כל ההויה. כאן שורש ההבדל בין המציאות שלנו - עבודת ד' פרטית: שיהיה לי טוב, שיהיה לנו, לעם ישראל, טוב. כמיהה למקדש היא אכפתיות ורצון שיהיה טוב לכולם, לכל בני האדם, לכל היקום. המקדש מרומם אותנו למבט על, מבט רחב ומקיף הכל.
תהליך או תוצאה - פנים או חוץ
וההשכלה האנושית, כשתבוא למרום חופשתה, תכיר את הערך הגדול שיש להרצון של האדם, בהיותו מתעלה אל החשק האלהי, אנו שייכים עדיין לתרבות שמתמקדת בחומר. בעתיד תתפתח תרבות מתקדמת שתבין את היתרון של הרוח. כיום למשל, בוחנים הצלחה על פי התוצאה המעשית. אם חפצתי בדבר והשגתי אותו אז הצלחתי. מי שלומד לתואר ד"ר (או לסמיכה לרבנות) לא מסתפק בכך שהוא לומד לתואר, אם לא יזכה לתואר יראה בלימוד שלו כישלון.
בעולם רוחני מחשיבים בעקר את הרצון, למעשה יש משקל זעיר. המעשה מגלה רק את העולם החיצוני של האדם, הרצון מגלה את עולמו הפנימי של האדם שהוא העיקר.
כשאני מקבל מתנה מאדם, אני מבין שחשוב לו לשמח אותי, אין לי מושג מדוע הוא רוצה לשמח אותי. האם הוא באמת אוהב אותי או שמא הוא מבקש להתחנף אלי. האמת של המתנה טמונה ברצון של הנותן. הרצון הוא הגילוי של פנימיות האדם, של האמת שלו.
לעתיד יבינו שהשאיפה לדברים גדולים, חפצים שהפניה אל ד' מבטאת אותם, יותר חשובה מהתוצאה - מכך שיש לי את הדבר ביד. אפשר להמחיש זאת באדם שרוצה מאוד שלום בעולם - גם אם האדם לא מצליח להשיג את השלום המיוחל, יש משהו גדול בעצם הרצון הבלתי נלאה להביא שלום בארץ.
עבודת שבלב, עבודה פרטית, עבודת הקרבנות, עבודה כללית
ובהיותו דורך באלה הדרכים שמביאים אותו לרום מטרתו, שהתפילה, המחוברת עם חיים טהורים תוריים ושכליים, היא אחת מהם.
אחת הדרכים לבטא רצונות גדולים היא התפילה - הפניה אל ד' לבקש מילוי רצונות גדולים ונישאים: רפואה לכל החולים; קיבוץ גליות; גאולת ישראל; בניין ירושלים; שלום בארץ.
ויותר מהתפילה המבוטאת, שיש להחליפה במוסר פרטי, המכשיר רק את הדמיון של האדם, מליאה חיים היא העבודה האלהית, שמתגלה ברוב חיל גבורתה בעבודת הקודש והמקדש, שייבנה במהרה בימינו. ביטוי רצון בתפילה, מעורר את הדמיון של המתפלל עצמו. התפילה מעצימה את הרוחניות הפרטית של המתפלל. מי שמתפלל לשלום בארץ משפיע על המוסריות של עצמו. הוא לא ימתין עד שיהיה שלום בארץ, הוא כבר מעכשיו נוהג בדרכי שלום עם כל סביבתו.
עבודת ד' במקדש, הקרבת הקרבנות מעוררת כוחות חזקים יותר, מבטאת בצורה יותר ממשית, יותר מציאותית, את הרצון הנשגב של האדם בהיותו מעורב בכלל. בשונה מהתפילה שמרוממת את הפרט, עבודת המקדש מרוממת את הכלל:
אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה, שערך החיים שלהם בהיותם קשורים עם גויית הבהמה, אינו גדול כל כך עד כדי לגעל את הריסות החיים שלהם לשום מטרה נשגבה, בין גלויה בין סודית. וכאן הדמיון הנלהב של האדם קולע אל המטרה של גובה האמת בעיקר היסוד, אלא שכל זמן שלא נתרומם הדמיון בעצמו לבא לרום נקודת ההשכלה העליונה, הרי הוא טועה בדרכו באופנים צדדיים המשגים אותו.
לכל יצור יש תפקיד בעולם הזה. לבהמה יש שליחות חומרנית פשוטה, אבל כאשר מקריבים אותה כקרבן היא ממלאת שליחות הרבה יותר משמעותית, בכך שנוצר קשר של שיתוף פעולה בין האדם והבהמה. זו זכות לבהמה להיות קרבן. כדי לחולל השפעה כזאת חייב האדם המקריב להיות מודע למשמעות הקרבן.
חכמת ההמונים חשה את חשיבות המקדש
הרב קוק מקדים הקדמה קצרה על החשיבות של חכמת ההמונים. יש לרב קוק הערכה רבה לחכמת ההמונים. ההמונים חשים את היתרון של עבודת המקדש. ההמונים מתלהבים מעבודת המקדש וכמהים לה מתוך תחושה פנימית שהקרבנות מעוררים איכות מיוחדת של קדושה, איכות שאין שום דרך אחרת להשיג אותה.
עבודת אלהים על ידי קרבנות היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגס, ודוקא בזה מונחת נקודת גובהה. זה הדמיון אוצר בקרבו את ההארה היותר עליונה,
אמנם ההסתכלות של ההמונים לא מקובלת על המשכילים, אך זה לא פוסל את חכמת ההמונים. אפשר להמחיש את הפער בין חכמת ההמונים ודברי המשכילים בתחומים נוספים:
כמו שאהבת החיים, קישור המשפחה, וכיוצא ברתוקי החיים, הינם אמיצים בדמיון ההמון, להמונים חשוב מאוד הבניין המשפחתי הבסיסי: איש מתחתן עם אישה וחולם על משפחה עם אבא, אמא וילדים.
והביקורת באה ומחלשת אותם, המשכילים מערערים על ההכרח הזה, על החשיבות של חתונה ושל משפחה זוגית. כך היה בתקופת הרב קוק, בערכי הקיבוץ שביטלו את המשפחה המסורתית (כך בימינו בתפיסות 'נאורות' שמבטלות את מושג המשפחה המסורתית).
עד שתבוא ההכרה העליונה ותשיב להדמיון ההמוני את רכושו, מזוקק ומוצדק בצדק נצחוני. למרות שהביקורת השכלתנית מבטלת את ערכי ההמונים, יבואו ימים של חשיבה עמוקה ואמתית שתחשוף את צדקת ההמונים.
המקדש מבטא אחריות כלפי העולם כולו
הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עד כמה שהמקדש והקרבנות נתפסים כפעולות ארציות, דווקא השאיפה לבניין המקדש מגלה רצון רוחני ביותר מפני שהרצון לעבודת המקדש הוא גילוי של השאיפה להתעלות כוללת. בעוד שהתפילה מבטאת שאיפת התעלות של היחיד המתפלל, מעשי הקרבנות מבטאים מאמץ להעלות את כל ההוויה כולה.
עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים האלהיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גובהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. בהקרבת הקרבן מתבטאת שאיפת התעלות רחבה וכוללת. ההתעלות הכוללת מחייבת גם חיבור ואחדות. כולם מתחברים ומתאחדים - כל יצורי תבל מתחברים ומתאחדים זה עם זה וכולם יחד מתאחדים עם העליונים.
וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת. נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה.
הקרבת הקרבן מחוללת איחוד רחב
החיבור הראשוני נוצר מעצם פעולת ההקרבה כשהאדם פועל מתוך כוונה להקריב את הבהמה:
כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גוייתה על ידי המחשבה האנושית, בקרבן לד', נפש הבהמה שנפרדה מהגוף של הבהמה מקבלת את מחשבת האדם המכוונת אל ד', הבהמה תורמת את חלקה במתן הנפש שלה והאדם מרומם את נפש הבהמה בכוונת הקרבן שהוא מצרף למעשה
מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. בהקרבת קרבן נוצר איחוד של האדם והעולם. פעולת ההקרבה מחברת את הרוח האנושית עם ההויה הארצית, הבהמה מייצגת את כל כוחות החומר. כך כוחות חיים רחבים, זוכים להתקדש, להתחבר עם רצון עליון שמעניק להם האדם. ברור שמשמעות הקרבן נתפסת רק אצל מי שחי את הרבדים העמוקים הללו:
אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה. הקרבת קרבן במשמעות כזאת יכולה לבא רק מתוך הקשר רחב של חיים שמוקדשים להתעלות רחבה וכוללת. לאיחוד כל ההויה והתעלותה.
עילויי חיים סגוליים איחודיים אלו, צריכים להיות קשורים עם שלטון ממלכת עולם כזאת, ששאיפת אחדות כל היקום, בהכרה וברגש, בהלך חיים, ובנטיות הנפש האנושית, היא מגמתה. כך צריך לנהוג עם ישראל בארצו. זוהי ההכוונה שמצוות התורה מדריכות את החיים של עם ישראל בארצו. המטרה של תורת ישראל, וההדרכה של עם ישראל בעולם היא לחבר ולאחד את העולם בכל הכלליות שבו.
וזאת היא מגמת נשמת ישראל, שורש התגלות האלהות והרצון של אחדות ההויה בעולם, בהיקף כללותו היותר עליונה. החיבור והאחדות מתרחשים 'לרוחב': להקיף ולכלול את כל יצורי תבל. ו'לאורך', בקו אנכי, מלמעלה למטה - לחבר עליונים ותחתונים. להביא את האור העליון לכל מקום. יש לכך גם משמעות מוסרית: לרצות את הטוב ביותר לכולם יחד, ולכל יצור לפי מידתו.
נטיית אחדות העולמים זה עם זה, על ידי משך שטף אור האלהות, על ידי התאחדות באור האלהי במקורו, עם תשוקת שאיפת כל הטוב, הזמני והנצחי האידיאלי, עבודת מקדש ברוח כזאת משפיעה ברכה רבה בעולם, ברכה כללית וברכה פרטית. כל יצור מתעצם בכוח שיש בו; כל יצור, מהעליון שבעליונים כמו הגיבור והנביא, עד התחתון שבתחתונים כמו צמח ודומם:
דוקא על ידי התכנית הרדיקלית הזאת, על ידי הכשר החיים היותר עליון הלזה, הנותן עוז לגיבורים, נבואה לנביאים, רוח קודש לבעלי הופעה, שירה לשרים, הוד מלכות למלכים ועצמה לגיבורים, אור חיים לכל יצור ועדנה לכל ציץ, קיום ועמדה לכל דומם, ועירות רוח לכל רוח מוגלם ומופשט
המקדש כמפעל כללי, לאומי ועולמי
המקדש פונה אל כלל ההוויה, ליצור חיבור ואחדות, לרומם את הכלל כולו. עבודת מקדש אינה תוצר אישי, שום יהודי פרטי לא יכול לחולל מציאות של מקדש וקרבנות.
זאת היא תשוקח האומה, אשר אור ד' הוא מנת חבלה, בניין מקדש יבוא מתוך השתוקקות של האומה. לא די שיחידים בישראל ירצו את בניין הבית. כמו שהמקדש הוא מפעל של עם ישראל גם ההשתוקקות אליו חייבת לבוא מכלל ישראל.
שהיא קשורה בעונג האהבה הרוחנית של דעת אלהים, אלהי עולם, אלהים אמת, בחיים העולמיים והיחידיים, הלאומיים והאישיים, תכלית המקדש והקרבנות: לאחד ולרומם ההוויה. זו תכלית התורה ותכלית עם ישראל. כדי לשאוף לכך, צריכה האומה הישראלית לא רק לדעת ולהבין בשכל את תפקידה בעולם. חייבים להרגיש ולהתלהב, לאהוב ,לשמוח ולהתענג על תודעת האחדות הכוללת.
ומקדשה בית תפילה מוכרח להיות לכל העמים. מה שכל זרמי האמונות אליו שוטפים, כעיורים קיר ממששים, מה שכל חפץ הרוממות הנפשית דורשת, מה שכל שירה ופיוט מגלה, אל מה שכל אהבה וגבורה מתפרצת, וודאי מקום של אחדות עולמית, בית המקדש, פתוח לכל בני האדם. כל אדם שנשמתו כמהה לעליונים ימצא כאן את החיבור האמתי, המלא והשלם להשתלב באחדות שמקיים המקדש. כאן ימצאו כל בני אדם את ההתעלות הרוחנית שחיפשו בעמל רב ובאכזבות רבות במקומות אחרים.
אל תוך התוכיות, אל זוך הזכות, צחצוח הצחצחות, הוד החיים שבחיי החיים, בדיוקן העליון שבעליונים, רם מכל רם ואמת מכל אמת זה אנו דורשים, זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב סלה.