ימי החורבן והאבל הלאומי על בית המקדש, תובעים מאיתנו חשבון נפש. חובה זו מקבלת משנה תוקף נוכח הקביעה "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" [ירושלמי, יומא, א, א], דרשה זו מעלה קושיה - איזו חובה חלה על הדור כדי לרפא מצב זה, או בלשון אחר מהי התרופה שהדור צריך לאמץ כדי שבתקופתו יבנה המקדש? על כך מורה הראי"ה קוק "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" [אורות הקודש ג, שכד]. לנבוכים בין "אהבת חינם" ל"שנאת חינם" ומה הקשר לחורבן ולתקומה נפתח בדברי התלמוד המתאר לנו את הסיבה בעטיה נחרב בית המקדש: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים" [יומא ט, ע"ב].
אגדה זו מתארת את המצב החברתי ששרר בתקופת בית שני, תקופה שהתאפיינה בערכים נעלים של גמילות חסדים ותורה. מנגד הרקע לחורבן היה שנאת חינם. ועל כך ראוי לתהות איך יכול להיות שאנשים ששקועים בלימוד תורה, בשינונה בקיומה, שעסוקים בחסד בהתייצבות לצד האחר, החלש והשונה, מסוגלים להיכשל בשנאת חינם. יתרה מזו איך בכלל ניתן לשנוא חינם הרי מצווים אנו "לא תשנא את אחיך בלבבך"? משיב על כך הרמב"ם כגון "שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מחטאו" [הלכות רוצח ושמירת הנפש יג, יד]. מדברי הרמב"ם עולה שהמקום היחידי שהשנאה יכולה לשמש הוא על רקע הלכתי, דתי, כאשר אדם רואה את חבירו עובר עבירה ואין עד נוסף שניתן להביאו לדין על מעשיו. במקרה מעין זה יכול אדם לשנוא את חבירו עד שיעשה תשובה. כלומר שנאת חינם מבקשת לבטא ערך הלכתי שביסודו מבקש לתקן עולם באמצעות אמצעים בלתי פורמאליים ואשר מסורים לפרט.
מה רע בשנאת חינם אם שורשה יונק מההלכה ובאושיותיה היא מבקשת לרפא מצב שהדין אינו יכול לתקן. קושי זה מתברר היטב על ידי דרשתו של ר' יוחנן, במקום אחר שקובע "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. [בבא מציעא ל, ב]. מכאן שלמרות שההיתר לבקר את הזולת ולשנוא אותו נובע מניעים של קדושה, הלכה וממקום של אידאלים נשגבים אין בכך להעמיד את כינונו של עולם ואין בכך כדי להותיר את הבית על כנו, ובית המקדש נחרב על הרקע שהעמידו דיניהם על דין תורה. ומדוע שלא למצות את הכח שהעניקה לנו ההלכה לפיו יש מקום במקרים מסויימים ומוצדקים לשנוא את האחר. דומה שהתשובה בעניין זה תלויה בשאלה גדולה יותר והיא האם אנו כבני אדם מסוגלים ויכולים לראות את מלוא התמונה, האם באמת יש לנו את הכלים לשנוא את החבר שלנו?
לפני למעלה מ- 15 שנה בכיתה שחינכתי היצבתי על הלוח תמונה גדולה וביקשתי מתלמדיי שיתבוננו בתמונה היטב, לאחר זמן, הסרתי את התמונה וביקשתי מכל התלמידים שיוציאו דף ויכתבו את אשר הם ראו. תשובת כלל התלמידים שיקפה את כל הפרטים שהיו בתמונה אך כפרטים כל תלמיד כתב את אשר הוא ראה, ואליהם הוא שם לב. ניסוי זה ביקש להמחיש יותר מכל שראייתו של האדם מוגבלת, ומצומצמת לדברים אליהם הוא רגיש יותר, תוך התעלמות מוחלטת מהמכלול.
עתה ברורה יותר הקביעה שאהבת חינם תביא את הגאולה, קביעה זו מבקשת להעביר לנו את המסר שגם אם מעשינו צודקים וכל כולם מושתתים על דרגה גבוהה של טהרת ההלכה והדין, עדיין אין מדובר בדרגה האחרונה, שכן קיימת מדרגה אחת שנמצאת מעל לדין והכוונה למדרגה של לפנים משורת הדין. דרגה זו מהווה את הנשמה היתרה שצריכה לסוך ולהשפיע על האדם על אורחותיו. אידאל אשר יש בו כדי להוות אבן פינה לתקינותם של חיי חברה, ואם נבקש לפרוט עקרון זה לפרטים, הרי שבערכים של אהבת חינם על האדם לשאוף להגיע למדרגה והנהגה של "מעביר על מידותיו" הנהגה שבבסיסה מצויה מערכת גומלין בין האדם לבין האל, אשר מניחה כיסוד שהתנהגות האל עם האדם מושפעת מהתנהגות האדם עם הסובב, "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו" [בבלי ראש השנה יז, ע"א]. ומכאן שגם כאשר האדם צודק, וכך מורה ההלכה, המוסר, תקנת הציבור, ערכי היסוד והחוק, ונכון, ראוי ומוצדק להוקיע, לגנות, גם אז חלה החובה לעמוד במקום חברך, ולשנן את הכלל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", "והווי דן את כל האדם לכף זכות". כאשר זו המנגינה וזו האווירה החברתית, הגאולה כבר תגיע.
אלישי בן-יצחק, עורך דין ומרצה במרכז האקדמי 'שערי משפט' הוד השרון.