שנה אחרת

אנו נמצאים בימים היסטורים, העם המצרי קם שוב על מנהיגו והדיח אותו בבושת פנים. דומה שיש כאן שידור חוזר למהפכה שהתחוללה שם לא מזמן והדיחה את מובארק משלטונו. כמה מגוחכות היום, נראות קריאות הצהלה של העולם המערבי המשקיף מסביב. מול עינינו אנו רואים שמהפכה אחת כנראה ולא הספיקה, אנו מבינים שמעבר והשתחררות מבערות ודיקטטורה אינו כה פשוט ולא נעשה חד וחלק. אנו מבינים שמה שהיא נראה במבט ראשון כעילוי גדול, לאחר שנה וחצי נראה אך ורק כציון דרך. אין זה אומר שציון דרך זה אינו חשוב, אך זה כן אומר שעלינו לקחת דברים בפרופורציה.

בהקדמה לספרו עשה לבך חדרי חדרים מתאר הרב דוד הרטמן את תחושותיו לאחר מלחמת ששת הימים:

״מתוך התלהבות שלאחר הניצחון פניתי למורי ואבי, הרב יוסף דב הלוי סולוביצ׳יק, בבקשה שיכריז על חג דתי חדש; שיכריז שאלוהים התערב בהיסטוריה. שאלתיו: האם רק בסיפורי העבר מתגלה האל? מדוע לא נחגוג את הגאולה שחשנו על בשרנו ממש? הרב סולוביצ׳יק הזכיר לי שבגמרא כתוב שגם החנוכה לא נקבעה מיד כחג אלא רק ב״שנה אחרת״, הרב יעץ לי להמתין ולא להגיב בלהט ההתרגשות. האיפוק של הרב סולוביצ׳יק לא תאם את הסחף הרגשות שלי נוכח השחרור... זמן מה לאחר מכן, בדצמבר של 1977, עזבתי את משרתי ועליתי עם משפחתי לישראל. גיליתי מחדש את החויה היהודית הקדומה: חוסר הודאות, הבידוד והחשש להישרדות... רציתי לכתוב לרב סולוביצ׳יק ולומר לו יתכן שצדקת: אמנם ראוי להמתין ל׳שנה אחרת׳ לפני שממסדים תגובה דתית נלהבת לאירועים היסטוריים״ (דוד הרטמן עשה לבך חדרי חדרים 16)

דברים אלו של פרופ׳ הרטמן מתארים נכוחה מציאות שכולנו מרגישים. כל יהודי החי בעצמאות מדינית, בביטחון יחסי ביהדותו, מאוד קשה להזדהות עם ימי בין המצריים, אנו רואים אל מול ענינו את נבואת זכריה של ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים- אל מול עניינו- לכאורה המציאות מוכיחה אחרת.

אך נראה לי שדבריו של הרב סולוביצ׳יק לפרופ׳ הרטמן מלמדים אותנו שבתור עובדי השם אנו צריכים לסגל לעצמינו הבנה שלא רק אנו נצבים כאן היום. החיים של היהודי הם מפגש, מפגש עם הקב״ה, מפגש עם התורה, מפגש עם ההיסטוריה, מפגש עם משפחתו ועוד.

החיים של יהודי נעים בין הציר של תורה מלמעלה ועבודה מלמטה. החיים של היהודי לא יכולים לחיות אך ורק למטה- יהודי לא יכול לחיות אך ורק ברצפה, הוא צריך להתעלות ולעלות בכדי לפגוש את מה שבא אליו מלמעלה.

הנהגה מעין זו דורשת מתינות, דורשת איזונים רבים. אי אפשר לרוץ ולתקן חג כשם שאי אפשר לרוץ ולתקן אבל טוטאלי. אי אפשר לרוץ ולבטל מנהגי אבלות, כשם שאי אפשר להגביל את עצמך ללא סיבה. יש צורך במתינות, יש צורך ״בשנה אחרת״.

לקראת תשעה באב אנו נמצאים במציאות לא פשוטה, ימים אלו של חודש אב הנם ימי אבלות על שפלות האדם, על השפלת עם ישראל, על שפלות העולם כולו.

אי אפשר להתעלם מנבואות זכריה המתגשמות אל מול עינינו, בימינו ילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים, בימינו מדינה יהודית עצמאית היא דבר שפשוט הנו מובן מאליו. אך גם אי אפשר גם לומר שכל הנבואות אכן התגשמו. אנו שואפים למפגש, לפגישה של הלמטה למעלה ועלינו להמתין במתינות ולראות לאן דברים מתגלגלים.

הכותב הינו מחברי ארגון הרבנים ”בית הלל“