Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
שביעי של פסח: מהי אמונה אמתית? - כיפה

שביעי של פסח: מהי אמונה אמתית?

כשעם ישראל עומד על שפת ים סוף נבחנת האמונה שלו. מה היה צריך עם ישראל לעשות? ומה משה היה צריך לעשות? ולמה לא נכון היה להתפלל?

הרב הלל מרצבך הרב הלל מרצבך 16/04/17 16:53 כ בניסן התשעז

שביעי של פסח: מהי אמונה אמתית?

בשעה שעם ישראל עומד מול ים סוף, ואין לעם ישראל לאן לברוח. פרעה מתקרב לעבר בני ישראל, ועם ישראל מתחיל להתייאש ואומר למשה[1]: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

משה רבינו מעודד את עם ישראל ואומר להם[2]: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". משה רבינו מבטיח לעם ישראל שיהיה נס. אתם לא תצטרכו לעשות דבר רק "תחרישון", וה' יעשה לכם את המלחמה.

מפשטי הפסוקים נראה שה' חושב אחרת ופונה אל משה ואומר לו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". ה' מצווה את משה לומר לעם ישראל להתחיל לפעול, להתקדם ולנסוע.

המדרש מספר לנו מה קורה באותו זמן. נחשון בן עמינדב קפץ ראשון למים[3]: "אמר רבי יהודה לא כך היה המעשה, אלא זה אומר איני יורד תחלה, וזה אומר איני יורד תחלה, מיד קפץ נחשון בן עמינדב לים... מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה ידידי טובע בים ואתה עומד ומאריך בתפלה! אמר ליה רבש"ע, ומה בידי לעשות אמר ליה: "דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך".

ויש להקשות מספר קשויות:

א.מדוע משה רבנו לא קפץ לים והשאיר זאת לנחשון?

ב. על המילים בפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי" רש"י אומר: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה". מדוע לא טוב להתפלל, הרי עם ישראל נמצא בסכנה?

ג. מה משה היה צריך לעשות בכזה מצב, הוא לא ידע שהים יבקע לשתיים?

רגעים גדולים וחשובים קורים באותו זמן. המדרש מספר לנו שהיו 4 כיתות סמוך לים סוף[4]: "בארבע כיתות עמדו ישראל על הים אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת: נחזור למצרים. ואחת אומרת: נעשה מלחמה ואחת אומרת: נצווח כנגדן. זו שאמרה ניפול לים "התיצבו וראו את ישועת ה'". זו שאמרו נחזור למצרים "כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם". זו שאמרה נעשה עמהן מלחמה "ה' ילחם לכם". זו שאמרה נצווח כנגדן "ואתם תחרישון".".

מדברי המדרש נראה שכל אחת מהכיתות טעתה. לא טוב להתאבד במים, לא טוב לחזור למצרים, לא טוב לצאת למלחמה, ולא טוב לצעוק. אז מה טוב לעשות?

נראה שגם משה רבנו לא ידע מה בדיוק לעשות באותו זמן. הוא ידע שתהיה ישועה גדולה, אך לא ידע כיצד היא תבוא, ולכן התפלל אל ה'. אך ה' אומר לו: "דבר אל בנ"י ויסעו", צריך להמשיך הלאה. אדם שמאמין לא מפסיק כשיש קשיים. גם אם הוא מקבל ניסיונות הוא ממשיך הלאה.

עם ישראל מורגל בניסים גדולים. הוא רגיל שעושים בשבילו את 10 המכות, שמוליכים אותו על כנפי נשרים, ודואגים לו לכל צרכו. עם ישראל ביציאת מצרים כמעט פסיבי לחלוטין. ה' מצפה ממשה למעט אקטיביות מתוך אמונה. קריעת ים סוף יכולה להתקיים רק אם עם ישראל יעשה גם משהו. צריך את התעוזה ואת האומץ לרדת למים. ה' מחפש מסירות נפש כדי להחיל את הנס, להראות שממשיכים הלאה מתוך אמונה גדולה.

אמונה זה גם תפילה, אך לא רק תפילה. אמונה זה דרך חיים. אמונה זה לדעת שאם צריך ללכת אז הולכים. אם ה' ציווה להמשיך ממשיכים גם כשקשה. השם "נחשון" זה גם מלשון "ניחוש". נחשון לקח סיכון, אבל המסר שלו חד משמעי. ממשיכים הלאה. היכולת להמשיך ולהתקדם גם כשכל המציאות כבר לא הגיונית זו שורש האמונה. להצליח להגיד "אנחנו ממשיכים!". היכולת להאמין בה' זה לדעת שגם כשהמצב מאוד קשה, ממשיכים הלאה זו גדלות האמונה.

נחשון זכה להיות הראשון שהקריב את קורבן הנשיאים, כפי שאומר המדרש[5]: "למה נקרא שמו נחשון? על שם שירד תחלה לנחשול שבים. אמר רבי שמעון בן יוחאי אמר הקדוש ברוך הוא למשה מי שקידש את שמי בים הוא יקריב תחלה". מהו אותו קידוש ה'? שגם כשאין הגיון להיכנס לים, אם זה מה שה' אמר עושים זאת וממשיכים מתוך אמונה גדולה.

לא סתם זכה נחשון שממנו יצא מלך המשיח, כפי שכותב המדרש[6]: "ומתוך שהיו עומדין קפץ נח[שון בן עמינדב] לו לגלי הים לקדש שמו שלהקב"ה, לפיכך זכה למלכות, הה"ד בצאת ישר' ממצרים, היתה יהודה לקדשו (שם, קי"ד, א' - ב') מה טעם "היתה יהודה לקדשו" משום דהים ראה וינוס".

מסופר על איזה רב אחד ששאלו אותו מה יקרה עם הוא ישאר לבדו בעולם. הוא אמר להם אני אקום אניח תפילין אתפלל שחרית, ואנסה לקיים את המצוות כפי שציוונו ה'.

בימים הללו (ימי ספירת העומר) עומדת לנגד עיננו דמותו של ר' עקיבא, שמתו כל 24,000 תלמידיו. ובמקום להתייאש. במקום לצווח ולבכות, במקום להיכנע, במקום לחזור בו מדרכו, במקום לערוך מלחמות, במקום להתאבד. הלך והקים את התורה מחדש. אולי הפעם זה יצליח. והעמיד חמישה תלמידים, שהם התנאים שכל המשניות יונקות מהם. איזו גדולת של אמונה!

אותו ר' עקיבא שהגמרא מספרת עליו[7]: "ואהבת את ה' אלהיך... רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל) "כי הוא חייך וארך ימיך" - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים".

כמה זה מייאש שאתה מתמסר למען ה' וה' כיבכול צוחק עליך. אומר לך: "אתה לא בכיוון בכלל" נסית ללמוד תורה ולקדש את שם ה', אבל ה' פועל אחרת. איזו אמונה!

הגמרא מספרת לנו מה היה לר"ע באותו זמן שהיה בבית האסורים[8]:

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה".

איזו גדלות של אמונה, להקפיד על נטילת ידיים בשעה שבקושי יש לו מים לשתות.

אותו ר' עקיבא דמותו מלווה אותנו עד מותו, אחרי כל מה שעשה כל ימיו נגזר דינו למוות, וכך מספרת לנו הגמרא[9]: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? (תהלים יז) "ממתים ידך ה' ממתים וגו'! - אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

זהו כוח האמונה של ר' עקיבא להאמין גם מעבר לשכל והדעת. להמשיך בדרך התורה גם כשנראה שה' לא אתנו. הגמרא שמספרת על הריגתו של ר"ע, מתארת לנו את קריאת שמע שהוא קורא. ממעמד דרמטי זה למדו כל מקדשי ה' בהיסטוריה לקרוא ק"ש ברגעים הקשים ביותר. כלומר, ר"ע מקבל על עצמו עול מלכות שמיים ברגעים הכי קשים של חייו. (ועל זה שאלו תלמידיו).

אולם אם נדייק בלשון הגמרא - 'זמן ק"ש היה' - ניתן להעמיק קומה נוספת. מדוע ר"ע קורא ק"ש ? לא רק כי זהו רגע קריטי של חייו, אלא כי זה היה זמן ק"ש. כלומר, גדולתו של ר"ע היא ביכולת ההתמדה, העקביות! העובדה שר"ע קורא ק"ש כי זה זמן שצריך לומר ק"ש, זו גדולתו.

ר' עקיבא שינק את כוח האמונה מנחשון, לא זכה שהים נבקע לשניים. אבל זכה שכל התורה שבעל פה עברה דרכו כפי שאומרת הגמרא[10]: "אמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא". שגם כשלא מבינים, גם כשהכל נוגד את ההגיון הפשוט ממשיכים הלאה מתוך אמונה גדולה. זה היסוד של כל התורה שבעל פה. אמונה ב-ה'.

מתוך אמונה מוחלטת בב-ה' לדעת להמשיך לפעול ולעשות כפי שציוונ ה' מגיעים לגילוי שכינה, שזכו לה עם ישראל בקריעת ים סוף[11]: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה".

שנזכה להמשיך בדרך האמונה, לפעול ולעשות מתוך התבלטות לה' יתברך, וזיכנו ה' להשראת שכינה גדולה בקרוב, עם ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.



[1] שמות פרק יד, יא-יב.

[2] שמות פרק יד, יג-טו.

[3] ילקוט שמעוני תהלים רמז תשצט.

[4] מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד.

[5] במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יג.

[6] מדרש תנחומא עמוד קיח.

[7] ברכות דף סא עמוד ב.

[8] עירובין דף כא עמוד ב.

[9] ברכות דף סא עמוד ב.

[10] סנהדרין דף פו עמוד א.

[11] שכל טוב (בובר) שמות פרק טו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן