אי אפשר להפריד את ההכנות הלוגיסטיות הפרקטיות והפיזיות לפסח מהחג עצמו, אבל בסופו של דבר כל ההכנות אמורות להביא אותנו אל ליל החג ואל רבדים רוחניים ורעיוניים של המצוות שנקיים בו. לאן אנחנו בעצם רוצים להגיע?
רגע לפני חג הפסח, אני רוצה להתייחס להלכי הנפש שאליהם מכוון אותנו החג. מבט מקרוב על מצוות ורעיונות הפסח חושף מאמץ לייצר לעצמנו בו זמנית שני הלכי נפש כמעט סותרים. דומה שדווקא החיבור ביניהם יוצר את עומקו של התהליך שהחג קורא לנו לעבור:
מצד אחד-
חג הפסח הוא חג הרצף הבין דורי. חג שבמרכזו השיח של הורים וילדיהם. לא סתם שיח, אלא כזה שבו ההורים נדרשים לדבר באופן שדבריהם ישמעו על ידי הילד הספציפי שלפניכם, על ייחודו. חג שבו המשפחה היא חוליה בשלשלת הדורות וחוליה שמקשרת בין הפרט לעם. חג שבו מסורת תופסת מקום נרחב בהלכה ובחוויה, עוד יותר מאשר בחגים אחרים. חג ההמשכיות. דומה כי אין צורך להכביר מילים על ההיבט הזה של החג, שהסקרים שלפיהם כמעט כל עם ישראל חוגג את ליל הסדר משקפים את עצמתו.
אלא שיש גם צד שני-
פסח הוא חג של קטיעת הרצף.
עוד במצרים נצטוו ישראל בראש ובראשונה לקדש את החודש. להתייחס לכל חודש כשלעצמו ולא רק לשנה, לחדש ולהתחדש. לשלוט בזמן. ההתחדשות האביבית פוגשת אותנו גם בדברים הרבה יותר טריוויאלים בחג ובהכנות אליו. מההקפדה על התחדשות בלבוש עבור דרך נקיון אביב, חג הפסח הוא חג של קטיעת הרצף. התחדשות. התחלה מחודשת.
להלך הנפש הזה אפשר לשייך גם את ההקפדה לבנות את השיח בליל הסדר מתוך שאלות ואת הדרישה לספר ביציאת מצרים בלי קשר כמות הידע שלנו, גם אם כולנו יודעים את התורה אנחנו נדרשים להתחדש בה. להקשיב לשאלותיהם של הילדים או לשאול בעצמינו.
האיסור על חמץ גם הוא במידה רבה קשור לקטיעה הזו. השאור, פאר הטכנולוגיה המצרית, מיוצר מתסיסה של קמח ומים, וניתן להשאירו "חי" לאורך ימים ושנים. לפני כמה שנים קראתי מאמר על מאפיה בדרום צרפת שמתהדרת בכך שהשאור שלה בן מאות שנים, ומאז אני מבינה את פסח ואת הציווי "תשביתו שאור מבתיכם" באופן עמוק הרבה יותר: חג הפסח לא רק מחייב ויתור על טכנולוגית השאור למשך שבוע בשנה, אלא מחייב קטיעה של הרצף, והכנת שאור חדש אחרי החג. שאור יהודי אינו יכול להיות בן יותר משנה.
זהו חג של הכרה בכך שאימפריות יכולות לקרוס. הכרה בכך שמה שהיה נכון מדורי דורות לא בהכרח ישאר תקף לעולם. שסדרי עולם יכולים להתהפך, שעבדים יכולים, ונדרשים, להפוך לממלכת כהנים וגוי קדוש.
השילוב בין שני הלכי הנפש הללו- התעקשות על מסורת חיה מדור לדור, שכולם משתייכים אליה ומחוברים אליה מצד אחד, והחשיבות שבחידוש ובהימנעות מקפיאה על השמרים מצד שני, יוצרת מסורת מיוחדת והתחדשות מיוחדת. מחד המסורת הופכת לכזו שיש לה יכולת להתחדש. להיות בו זמנית מחייבת להורים שצריכים העביר אותה הלאה ולילדים שמצורפים אליה, וגם קשובה לשונות ביניהם ולפרוש הייחודי שכל אחד מהם יתן לה כשהוא בונה בה את הקומה הבאה. מאידך ההתחדשות שמחוברת למסורת היא ההתחדשות מיוחדת במינה. התחדשות שלא מתנתקת מהעבר, וגם מודעת לאחריות שלה כלפי הדור הבא שעוד יופיע, ויתחבר לשרשרת הדורות דרכה. אולי זה רובד נוסף של ההקפדה על האיזון בין קידוש החודש לשמירה על חודש האביב. כל חודש אמנם עומד בפני עצמו, אבל החודשים מתחברים יחד ויוצרים שנה שמחוברת לקביעות העונות. שאור יהודי אינו מתקיים יותר משנה, אבל איזה עוד עם חוגג אירוע שחל לפני אלפי שנים, באופן כמעט זהה ברחבי העולם כולו?
לפעמים מציאת האיזון בין המסורת להתחדשות קצת מאתגרת, ואולי חלקנו מרגישים את המתח הזה עכשיו בהכנות לחג. עם זאת, נראה שהרווח מהאיזון הזה שפסח מלמד אותנו בהחלט שווה את השקעה. אז בין סוף הנקיונות לבדיקת חמץ ולבישולים, חשוב שלא נשכח לשאול את עצמינו איך ליל הסדר שלנו ישקף את המתח ואת האיזון האלה, ולמצוא תשובה שמשמחת אותנו.
בהצלחה וחג שמח!