על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון

היום חוגגים יהודי אתיופי ומדינת ישראל את ´חג הסיגד´ שכולו תפילה, תשובה וערגה לארץ ישראל וירושלים. מערכת כיפה ליקטה את מקורותיו ומנהגיו של החג המיוחד ומקדישה חלק מהכתבות והמאמרים לכבודו של היום. חג שמח!

חדשות כיפה נתנאל לייפר, כיפה 11/11/15 08:59 כט בחשון התשעו

על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון
בני וודו-cc-by-sa, צילום: בני וודו-cc-by-sa

חג הסיגד ומקורו

בכ"ט בחשוון, חמישים ימים לאחר יום הכיפורים, מציינים יהודי אתיופיה את חג הסיגד - יום צום בו מחדשים ומזכירים את הברית שנכרתה בין ה' לעם ישראל במתן תורה בהר סיני, וחודשה בזמן שיבת ציון על ידי עזרא הסופר ומתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל. הצום נמשך עד לצהרים - אז עורכים סעודה גדולה.

מקורו של החג הוא מהנביא נחמיה שם מסופר על פי מסורת יהודי אתיופיה על חג הסיגד הראשון: "ביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם... ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם" (נחמיה ט' א-ג). גם שמו של החג לקוח מספר עזרא ונחמיה. משמעות המילה סיגְד היא: סגידה, השתחוות. מילים אלו מופיעות בפסוקים שונים בספר עזרא ונחמיה וגם בפרק שמתואר בו חג הסיגְד הראשון.

חג הסיגד משמש, בדומה להושענה רבה, בקרב קהילות מסוימות, כנדבך נוסף לחשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש את הפן הציבורי - התקהלות המונית בה מכריזים מחדש על הברית, וממשיכים להאמין ולקוות לבואה של הגאולה השלמה.

כמו כן, מטרתו של חג הסיגְד היא למנוע התבוללות כמו זו שהייתה בתקופת שיבת ציון. כיוון שיהודיי אתיופיה חיו לצד שכניהם הנוצרים, המוסלמים ובני דתות אחרות היה חשש מהתבוללות בעיקר בשל ניסיונות הנוצרים לגרום ליהודי אתיופיה להמיר את דתם. בחג הסיגְד עלו יהודי אתיופיה על הר וכך הבדילו את עצמם משאר האוכלוסייה באתיופיה. כמו שעזרא הסופר אסף את היהודים ודרש מהם שישמרו את המצוות ויגרשו את הנשים הנכריות איתן התבוללו, כך גם יהודי אתיופיה שימרו את קריאתו של עזרא.

הסיגד באתיופיה

לפני עליית בני העדה האתיופית לארץ ישראל היו בני הכפרים יוצאים לקראת החג, לעתים למסע של כמה ימים, ומתרכזים בנקודות מרכזיות בהמון רב. בבוקרו של חג הסיגד היו המשתתפים רוחצים ומטהרים בנחל קרוב לכפר שהחג נחגג בו ולובשים בגדי לבן. כמו כן, הוכנו מאכלים לקראת הסעודה שתיערך בסופו של היום, לאחר הצום.

הטקס נערך על הר גבוה, משתי סיבות: ראשית, הגברת הדמיון למתן תורה בהר סיני, והסיבה השניה היא שמקום גבוה נחשב למקום טהור יותר. השכם בבוקרו של החג, היו כל קהל הנאספים טובלים בנהר ולובשים את בגדי החג. הקסים, כהני העדה, היו מוצאים את ה'אורית' (תרגום התורה, כמו 'אורייתא' בארמית) והקהל כולו היה מלווה אותם בשירה וקריאות שמחה עד למקום האירוע. חלק מהעולים אל ההר נשאו אבן על גבם או על ראשם. אבן זו סימלה את כניעתם לפני האל ואת רצונם לבקש סליחה על חטאיהם. אבנים אלה הונחו במתחם שהקיף את הקסים בזמן התפילות והקריאות באורית על ההר.

בהגיעם למקום, היו מנהיגי העדה פותחים בסדר התפילות והקריאות. תחילה התפללו על ירושלים ועל התקווה להגיע אליה ולהתפלל בה, בהמשך פנה גדול הכהנים אל הקהל והדגיש את חשיבות קיום חוקי התורה. לבסוף היו קוראים מן האורית את סיפור מעמד הר סיני, חידוש הברית בין העם וה' בספר נחמיה וכן בויקרא כו, ודברים כז-כח. כיוון שהאורית הייתה כתובה בשפת הגז, שנחשבה למקודשת ורוב העם לא ידע אותה, תרגמו הכהנים את הכתוב לשפה המדוברת - אמהרית או תיגרית. לאחר מכן מתוודים המשתתפים על חטאיהם, כורעים ומשתחווים בידיים פרושות כלפי מעלה.

( מצילומי יהודית גרעין-כל-cc-by)

היו משתתפים שנהגו להניח שטרות כסף ליד ספרי האורית, תרומה לקסים ותשלום נֶדֶר. מתן צדקה או תשלום נדר הוא מנהג מקובל אצל יהודי אתיופיה גם במועדים אחרים, מתוך אמונה שאין לבוא בידיים ריקות לבית ה', ככתוב בספר שמות כג, טו: "וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ובספר דברים, טז, טז: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי ה' רֵיקָם". בתמורה לתשלום הנדר ביקשו האנשים בקשות שונות מהקסים: בריאות, פרנסה, זוגיות ועוד.

היו שנהגו לקיים את מנהג ה"אֵמְיֵין" - פיזור זרעים של טֵף (סוג של חיטה) או שיבולי חיטה והזכרה של שמות הנפטרים. המאמינים קיוו שהציפורים יאכלו את הזרעים וכך ישאו את תפילותיהם לשמים. מנהג זה מקביל לתפילת "יזכור" שמקובלת בעדות נוספות.

בתום התפילות נשא אחד הקסים דרשה על חשיבות שמירת הברית עם ה', בירך את העם על כך שהם מקבלים ומקיימים את הברית, ואיחל להם שיזכו להגיע לירושלים ולחגוג בה את חג הסיגד בשנה הבאה.

לאחר הדרשה ירדו המשתתפים מההר וצעדו בחזרה לבית התפילה. בעוד חלקו הראשון של היום הוקדש לתחינות, סליחות ובקשות מהקל, החלק השני של היום התמקד בשמחתם של המתפללים. המשתתפים שרו שירי שמחה וגאולה, ותקעו בקרנות לאות שמחה. המשתתפים נשאו תפילות והדגישו את הכמיהה לחזור לציון ולירושלים. בתפילות חזרו כמה פעמים הפסוקים: "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו נא, יא); ו"שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" (ישעיהו ס, ד). שני פסוקים אלו נאמרו על ידי הנביא ישעיהו ועניינם גאולה ושיבה לציון בסופה של גלות בבל. בסופה של הצעדה החזירו את ספרי האורית לתיבה, בליווי תפילות, ריקודים ושירה סביב בית התפילה.

(צילום: האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה-cc-by-sa)

לאחר שהוחזרה האורית לבית התפילה, נערכה סעודה חגיגית. לקראת הסעודה נאפו שני סוגי לחם: אינְגֶ'רַה ודַבּוֹ. בתחילת הסעודה בירכו הקסים על הדבו, פרסו אותו וחילקו למשתתפים. (מנהג זה מזכיר את הנוהג המקובל בקהילות יהודיות שונות בסעודות חג ושבת - ראש המשפחה מברך על הלחם, בוצע אותו ומחלק לסועדים). הסעודה לוותה בשירה, נגינה וריקודים (יש הטוענים שהריקודים נוספו בשלב מאוחר יותר). לאחר מכן, המשיכו המשתתפים לחגוג כל הלילה, בבתיהם או בבתי המארחים שלהם.

הסיגד בישראל

בארץ בני הקהילה ממשיכים לשמור את חג הסיגד מדי שנה על ידי עלייה לירושלים לרחבת הכותל המערבי ותפילה בטיילת ארמון הנציב מול הר הבית. המבוגרים ממשיכים לצום כמו באתיופיה, ורק הסעודה החגיגית בסוף היום אינה מתקיימת.

אזרחי המדינה הישראלים זכו להכיר את התרבות האתיופית ואת חג הסיגד, ובתאריך 30.6.08 אושרה בכנסת הצעת חוק "חג הסיגד" שמשמעה הוא שהחג לא יהיה עוד חגהּ של הקהילה האתיופית בישראל בלבד, אלא יהפוך לחלק מלוח השנה הרשמי המקובל בארץ. כך על פי החוק, בכל שנה ייערך טקס ממלכתי לציון החג והוא יילמד בבתי-הספר וביום זה עובדים יוכלו לקחת יום חופש (יום בחירה).

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן