כשההורים צועקים, לא שומעים את הקב"ה

על מקומן של האימה והיראה במשפחה אפשר לדבר משלל נקודות מבט: חינוכית, פסיכולוגית, חברתית, מגדרית ועוד ועוד. אולם רצף האגדות במסכת גיטין על האימה בבית נראה, לכאורה, שייך לנקודת מבט אחרת לגמרי

חדשות כיפה חיים אקשטיין 28/12/15 17:11 טז בטבת התשעו

כשההורים צועקים, לא שומעים את הקב"ה
דוברות משטרת ישראל, צילום: דוברות משטרת ישראל

"אמר רבה בר בר חנה: הא דאמרי רבנן, 'שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה - עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר' - צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה" (=את שלושת הדברים הללו צריך לומר בנחת, כדי שבני הבית יקבלו זאת). (גיטין ז ע"א)

"במשפחה שלנו לא היה שעון קיר, ולא הייתה בסביבה צפירה שבישרה על זמן כניסת השבת, אבל תמיד ידענו מתי שעת הדלקת הנרות. כשאבא היה נעמד באמצע הסלון ופתאום צועק: "שקט שיהיה כאן! למה הפלטה עדיין לא מחוברת? למה המוקצים עדיין מפוזרים בסלון? אפילו האור במקרר עדיין דלוק!" ידענו שעוד חמש דקות בדיוק שבת נכנסת.

הצעקה הזאת הייתה נוהל קבוע, בשעה קבועה, אפילו הטקסט היה קבוע. הוא היה נשמע אותו דבר גם אילו הפלטה הייתה עומדת כבר מהבוקר. גם אם בארבע אחרי הצהריים היה אפשר לשבת בסלון המסודר, ולשבת ליד השולחן הערוך עם עוגה וכוס קפה, כמו השכנים שלנו, אבא היה עומד וצועק.

אני זוכר שזאת הייתה צעקה מיוחדת. לא רק בגלל הזמן הקבוע שלה, שהפך אותה לסוג של טקס, אלא גם מפני שהיא לא הייתה נשמעת בשום זמן אחר בשבוע. אבא היה בן אדם רגוע, לא התעצבן מכלום, אף פעם לא הרים את הווליום מעבר לציוץ של הציפורים בגינה. בתור ילד זה נראה לי מוזר, אבל התחלתי להבין את זה כשהגעתי לצבא. המ"מ שלנו בטירונות הזכיר לי את אבא: טיפוס עדין, לא מדבר הרבה, אבל כשמישהו היה שובר שמירה או לא מנקה את הנשק כמו שצריך - הוא היה צועק. היה לנו ברור שהוא לא חטף קריזה, אלא שיש חוק בלתי כתוב בצה"ל שבסיטואציה כזאת צריך לצעוק.

בכל מקרה, כשהייתי ילד לא קלטתי את זה, וההבנה המאוחרת לא שינתה בכלום את החוויה שנצרבה אצלי. זאת הייתה כניסת השבת שלי: אמא מדליקה נרות, אבא צועק."

הוא עצר רגע את שטף דיבורו וגירד בראשו, חושב איך להמשיך. ראשו, אגב, גלוי כבר שנים רבות, אבל פעם הייתה יושבת עליו כיפה באופן קבוע. הוא הוסיף לשתוק; השאלה "מהי חווית השבת שלך", שהבן שלו שאל אותו במסגרת שיעורי הבית שקיבל, הקשתה עליו יותר ממה שחשב. "אני מתאמץ להיזכר בעוד דברים, אבל משום מה מבטו האימתני של אבא שלי מאפיל על הכל. ברגע שהיה אמור להיות מכונן מבחינתנו, רגע כניסת השבת, השבת לא הייתה שם. גם לא התפילה, ולא האמונה, ולא הקדוש ברוך הוא, רק אבא."

להזהר לא לגזול את מקומו של הקב"ה

על מקומן של האימה והיראה במשפחה אפשר לדבר משלל נקודות מבט: חינוכית, פסיכולוגית, חברתית, מגדרית ועוד ועוד. אולם רצף האגדות במסכת גיטין על האימה בבית נראה, לכאורה, שייך לנקודת מבט אחרת לגמרי. מה שמטריד את הגמרא הוא השלכות כמו חילול שבת, אכילת מאכלות אסורים וכדומה. אמנם היא מדברת גם על גילוי עריות ושפיכות דמים, השלכות כבדות שאפשר לתרגם אותן למישור המשפחתי והחברתי, ועדיין נדמה שהאווירה היא תורנית-הלכתית. האם לולא ההשלכות מהסוג הזה, לא הייתה שום בעיה בהטלת מרות מוגזמת בבית?

יכול להיות שעל הבעיות הבסיסיות אין צורך לדבר. לאימה יש תג מחיר ברור. אבל הגמרא יודעת עם מי יש לה עסק: עם אלה שלמול השיקולים המשפחתיים מעמידים את החובות ההלכתיות, ואת החינוך הנחרץ לקיום החובות הללו. היא פונה אל ראש המשפחה (בגמרא זה האב, אבל גם האם יכולה להיות הכתובת) ואומרת לו: דע לך שגם את המטרה הרוחנית שאתה מנסה להשיג, שמירת השבת כהלכתה, לא תצליח להשיג דרך ההפחדה. אין כאן עימות בין שני ערכים, כי גם את הערכים הרוחניים אי אפשר להנחיל בבית על בסיס אימה יתרה. "כי היכי דליקבלו מיניה", יש צד שצריך להקשיב ולקבל, אי אפשר לרסק אותו בהפגנות סמכות מופרזות.

ואולי זה לא הכל. האופי התורני-רוחני של הסוגיה יכול ללמד שיש באימה הזו בעיה רוחנית עקרונית. כשאדם מעצים את סמכותו בבית, הוא קצת גוזל מהקדוש ברוך הוא את התפקיד. הוא, ראש המשפחה, בעל הכוחות והיכולות כולם, אליו צריך לשמוע וממנו צריך להתיירא. אין בעיה בהטלת מרות מדודה ומאוזנת, שבה ההורה אינו חורג ממקומו בשרשרת הפיקוד, וברור שהוא ממלא תפקיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא; הבעיה היא כשהוא משתלט על כל המרחב, עד שבנו אינו עובד את אביו שבשמים, אלא מפחד מהאב העצבני והקפדן שעומד מולו. הפחד הזה לא יקדם אותו בהרבה.

רק כשמכניסים את אווירת "איש אמו ואביו תיראו" לפרופורציה הנכונה, יכול להתקיים חינוך ל"אני ה' אלוקיכם".

מתוך מיזם "אגדה היום"

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן