אתגר גדול ניצב בפני משה רבנו ועמו עם ישראל כולו בבואם להקים את המשכן. רק לפני חודשים ספורים הם יצאו ממצרים, מעבודת פרך קשה ומייגעת בחומר ובלבנים, ועתה, ללא כל הכשרה או אפילו הדרכה מוקדמת, הם נדרשים להקים משכן עשיר בכלים מיוחדים ומשופע במעשה אורג ובחפצים שנדרשת מיומנות רבה ועדינה כדי להכינם. הכפורת והכרובים, המנורה, ואפילו בגדי הכהונה ויריעות המשכן היו מעשה אומן אך בעם ישראל לא נמצא אפילו אדם אחד שהיה בקי במלאכות אלה, וכפי שמאיר רבנו הרמב"ן הרי שגם אם היה בהם מי שהיה בקי במלאכות אלה, הקמתם וקיומם היו זרים לו, שכן ידיים שהורגלו לעבודת החומר והלבנים יתקשו מאוד להסתגל לעבודת אומנות עדינה ומורכבת, כלשונו :
"כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה".
אך בכל זאת, בזכות תכונה אחת שנמצאה אצל מספר אישים, הצליח עם ישראל לגבור על הקושי הגדול שעמד בפניו.
כך מעידה התורה :
"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות, לה, כא).
והסביר הרמב"ן שהביטוי נשאו ליבו מתייחס "על החכמים העושים במלאכה ... כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לומר אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
על האתגר הגדול הזה, מסביר הרמב"ן, הצליח העם לגבור בזכות אותם אנשים שליבם נשאם להירתם ולהאמין שלמען ה' וכדי להקים את המשכן גם הם יוכלו לעסוק בהצלחה במלאכות המורכבות ביותר. אנשים אלו שמעולם לא עסקו במלאכות עדינות ומדויקות שכאלו אזרו אומץ, ייחסו לעצמם מדרגה גבוהה ממדרגתם, ולא עשו זאת כדי לקבל תמורה כלשהי אלא כדי להצליח ולתרום כמה שיותר, אפילו אם הדבר נראה למעלה מהישג ידם, כפי שמסביר גם האור החיים הקדוש :
"דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, האחד: הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ... והשני: הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא: "נשאו לבו" פירוש: שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר".
נראה שלכך כוונה התורה בדברה על רוח האלוקים ששרתה על בצלאל :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹ-הִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה:"
רוח האלוקים היא רוח האמונה הגדולה שהעניקה לבצלאל את הכוחות להשכיל ולעשות את המשכן, את ההבנה שלמעשה הוא אינו אלא צינור וכלי בידיו של הקב"ה, ושלקב"ה אין כל מעצור ומניעה להעניק לו את הכח "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת".
ייתכן שבדיוק משום כך פרשת השבוע שלנו פותחת את עשיית המשכן במצוות השבת "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", שכן התורה באה ללמד אותנו "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", היינו שגם כאשר אנו עמלים ופועלים הרי שהמלאכה נעשית כמו מעצמה, והיא אינה באמת תולדת מעשיו של האדם אלא תוצאת השפעתו וברכתו של הקב"ה, כפי שלימד אותנו הרמב"ן (בראשית לז, טו) "כי הגזרה אמת והחריצות שקר", שכן רק גזרת ה' היא תקום, והקב"ה הוא המעניק את הברכה וההצלחה לאדם ולא השתדלותו, חריצותו ומעשיו. משום כך, מסביר האלשיך (שמות לה), שאין כל טעם לבנות את המשכן גם בשבת, שכן :
"כי הלא ששת ימים תעשה מלאכה מאליה כי מלאכת המשכן כמאליו נעשה, ואם כן אין מעצור לה' להצליח בששת ימים יותר מאילו היו עושים במלאכה גם בשבת".
וייתכן וכאן מלמדת אותנו התורה את סוד השראת השכינה במעשה ידיו של האדם. התורה מלמדת אותנו שגם עבודתנו במלאכתנו לאורך ימות השבוע אינה זו שמביאה את הברכה והשפע לחיינו והיא אינה אלא עבודת ה' שהוטלה עלינו. כפי שהסביר ר' בחיי (שמות פרק כ) :
"יאמר, כל הששת ימים אפשר לך שתעבוד את השם יתברך עם עשיית כל מלאכתך, כגון האבות שהיו עובדים את השם עם עבודת מקנה ושאר עניינים הגופניים, אבל יום השביעי שבת, כולו יהיה להשם אלוקיך, לא תעשה בו מלאכה כלל. כך שמעתי בשם הרמב"ם".
אנו עוסקים במלאכה בששת ימי המעשה כדי לעשות את רצון בוראנו שציווה אותנו לעשות ולפעול בעולם כדי לתקן אותו ולשכלל אותו, כמאמר התורה "אשר ברא אלוקים לעשות" (מדרש רבה (יא, ו) ורש"י שם), ואנו שובתים ביום השביעי מפני שבו עבודת ה' שלנו היא אחרת.
ואכן כך למדנו גם בסופן של פרשות השבוע שלנו, כאשר משה רבנו תמה כיצד יוכל הוא לבדו להקים את המשכן, עונה לו הקב"ה (מדרש תנחומא) :
"ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר: הוקם המשכן, הוקם מאליו"
ייתכן וזהו המסר הגדול שעולה מפרשייתו הקמת המשכן. התורה מלמדת אותנו שהברכה באה אל חייו של האדם בזכות רוח האלוקים שבקרבו, בזכות יכולתו להתעלות ולפעול עם הקב"ה כדי לתקן את עולמו, ומעל הכל להאמין שלמעשה הוא אינו אלא צינור וכלי בידיו של הקב"ה, ושלקב"ה אין כל מעצור ומניעה להעניק לו את הכח "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". רק כך יכול האדם להשרות שכינה במעשה ידיו, להביא את הברכה לעולמו ולראות פירות טובים ממעשה ידיו.
נערכך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב