לרגל ימי החג הבעל"ט בהם מאות אלפי יהודים צפויים להגיע לכותל המערבי, אחת הטענות הצוברות כיום תאוצה, כדי להכשיר את השרץ של פגיעה בקדושת הכותל, היא שדברי חז"ל על השכינה שלא זזה מכותל מערבי מכוונים בכלל לכותל בית המקדש "עצמו" ולא לחומת התמך של הר הבית.
הטוענים כך אף מוצאים 'דיוק' בלשון המדרש המתבטא: "כותל מערבי של בית המקדש".
ניסיתי לבדוק טענה זו לעומקה, כדי להחליט אחת ולתמיד עם מי האמת. להלן תמצית הבירור שעלה בידי:
כשחז"ל אמרו "בית המקדש" בדרך־כלל כוונתם למבנה המקדש עצמו, להיכל בלבד או לכל שטח העזרות. אך מצוי בלשון חז"ל, ובפרט במדרשי רבה, שגם הר־הבית כולו מכונה "בית המקדש", למשל - בשמות רבה פרשה טו, ח: "אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום", ובשיר השירים רבה וארשא פרשה ד, ז: "'שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד' (שיר השירים ד, א) - הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאמות העולם, ואי זה זה? זה בית המקדש... שהוא מקודש בחרבנו כשהיה מקודש בבנינו", ועיין יבמות ו, א-ב. וראה שיר השירים רבה וילנא פרשה ב, כב. וכן ראה בראשית רבה פרשה עט, ז, ופרשה צח, ב; שיר השירים רבה וארשא פרשה ד, יא; וקהלת רבה וארשא פרשה ד, יח.
גם בלשון המקרא מצינו בתאור בית המקדש השלישי (יחזקאל מח, י): "וְהָּיָּה מִקְדַש ה' בְתוֹכוֹ", ופרש"י: "הוא הר הבית, חמש מאות קנים על חמש מאות קנים וכו'".
והנה כאשר דיברו חז"ל על "כותל" של "בית המקדש" שלא חרב, ושלא זזה ממנו השכינה, מוכרחים לפרש שבלשון "בית המקדש" כיוונו להר הבית כולו, וזאת מג' סיבות מרכזיות:
1. מסורת ישראל למעלה מאלף שנה רואה בצדו המערבי של הר הבית מקום קדוש ומיוחד לתפילה ולמפגש עם קדושת הר הבית ומקום המקדש (למרות שהיו תקופות ארוכות של הפסקה בהן הגויים מנעו אותנו מכך).
2. גדולי הדורות הראשונים והאחרונים, שמפיהם אנו חיים, פרשו והזכירו את מאמרי חז"ל על התמדת השכינה בכותל בית המקדש בהקשר לחומה המערבית ולמקום התפילה המוכר עד היום בשם "כותל מערבי".
3. העין רואה שהכותל המערבי של הר־הבית הינו החומה היחידה מימי בית שני שנותרה שלמה לכל אורכה וגובהה, הוא השריד היחיד מזמן בית המקדש שלא חרב אלא החזיק את עמדתו בכל הדורות, בכל התמורות והזעזועים שעברו על הארץ ויושביה, ורק לנדבכיו העתיקים ישנה 'נוכחות' ממשית בשטח שראוי לחכמינו לציינה במדרש כשבועה נצחית. לכן על כותל זה אמרו חז"ל וגדולי הדורות שהוא עדות להשראת השכינה שלעולם לא זזה ולא תזוז מישראל וממקום מקדשם.
גם בספר 'עבודה תמה' לרב חיים נתנזון מהמבורג (אלטונה ה'תר"ל), שער ב 'מקום המזבח', שדן בזה בארוכה, הסיק לבסוף כדעת חכמים מגדולי ירושלים: "הכותל המערבי הנזכר בדברי רז"ל... כולם פה אחד ענו ואמרו שאין להם שום ספק כעת, והוא מוסכם אצל כולם, בין ספרדים בין אשכנזים, שהכותל המערבי אינו לא מן ההיכל ולא מן העזרה, רק מהר הבית".
וראה 'אגרות משה' לגר"מ פיינשטיין יורה דעה ד, סוף כרך ח, סימן סג אות ה ואות ז: "וקרי להר הבית: 'מקדש', שכן הוא [הרמב"ם] קורא בכל מקום... דפשטות לשון 'מקדש' הוא על מקדש והר הבית דוקא". ובשו"ת 'אבני נזר' יורה דעה סימנים תנ-תנב: "דכל הר הבית נקרא מקדש".
וכן דן בזה הגרי"מ טוקצ'ינסקי ב'עיר הקדש והמקדש' חלק ד עמ' כב, והעלה למסקנה כי: "הסיבה לטעות זו, לחשוב את הכותל הזה לכותל המקדש, לקוחה מלשון המדרש רבה וכו' על הכותל שלא נחרב, שהוא הכותל המערבי 'של בית המקדש'. אולם כיום שכבר נחקר הכותל לסביבותיו, אין עוד ספק כלל שאין כוונתם לבית המקדש ממש, אלא להשריד של חצר המקדש, והוא חומת כותל הר־הבית".
זאת למדנו גם מדברי ראש הרבנים לארץ ישראל מרן הראי"ה קוק:
"אין אנחנו צריכים להביא ראיות ומסמכים על הודאות הגמורה של ההווה התמידי, שלא נפסק לעולם, מהשריד הקדוש הזה, הכותל־המערבי, שלא זזה שכינה ממנו לעולמים, כפי קבלתנו הנאמנה הקשורה בקדושת אמונת אומן בלב כל ישראל (שמות רבה פרשה ב, ב; מדרש תהלים 'שוחר טוב' (בובר) מזמור יא, אות ג; זוהר שמות ה ע"ב; ועוד)".
ונסיים במילותיו של הרב חיים דוד הלוי (שו"ת 'עשה לך רב' חלק ב סימן נג):
"כאשר היה בית המקדש קיים היו כל ישראל מצווים לעלות לירושלים בשלשת הרגלים, פסח שבועות וסוכות, וליראות שם את פני ה'. וזו היתה מצוה מן התורה. כשחרב המקדש ובטלה מצוה זו מן התורה, המשיכו ישראל מתוך חִבתם לירושלים להוסיף לעלות וליראות את פני ה' בחצר מקדשו, ברחבת הכותל המערבי, שלא זזה שכינה משם (שמות רבה ב, ב). וכך מבואר במדרש (שיר השירים רבה פרשה ד אות ב) על הפסוק בשיר השירים (א, טו): 'הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים' - מה יונה זו אינה משכחת קינה, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא ביטלו שלשה רגלים".
חג שמח!
הכותב הינו רב בישיבת נתיב מאיר