דמותו של מרן הרב שפירא זצ"ל [ר' אברום] היא כה גדולה ומיוחדת, שקשה לצמצמה במספר מילים, מבחינתי כאשר אני נזכר בה, עולה בי מילה אחת "געגוע". מלבד ענקיותו בתורה הוא היה דמות שמקרינה חום שמחה והרבה הבנה לנפשו של האדם. אספר מספר זכרונות מימי לימודי בישיבה.
הרב היה קודם כל גאון בתורה. לאחר התפילות, היו באים לשאול את הרב שאלות רבות ובין היתר הוא נשאל שאלות הלכתיות רבות. נדיר היה שהרב, על אף היותו דיין ורב ראשי שצריך לפסוק דברים בבהירות, עונה על שאלה בצורה מתוקצרת , בנוסח :אסור, מותר, חייב או פטור. לרוב התשובה היתה מלווה בדיון יחד עם התלמיד. בהרבה מהמקרים היה בתשובה מימד של חידוש, של הסתכלות יותר עמוקה. דוגמא לדבר: פעם שאלתי אותו בקשר לישיבה על ספסל בזמן סדר הלימוד, כאשר מונחים ספרי קודש על הספסל, האם זה מותר, אסור או שיש להעמיד את הספר בצורה אנכית, כדי למנוע את בזיון הספר. הרב ענה לי, שכל האיסור בישיבה במקום שספר מונח, הוא משום הזלזול בתורה וכאשר לומדים תורה, הבזיון הכי גדול שלה, הוא לא ללמוד בה ולהתבטל בהחזרת הספרים. בכלל, היה מייקר את לימוד העיון, וההבנה, על פני גירסה. למרות זאת, ביכה את עניין ההספק בלימוד העיון בישיבות, וכשבאתי איליו יחד עם החברותא שלי, בזמן חורף לאחר שסיימנו תשעה דפים בסדר עיון, הוא התחיל סופר עם אצבעותיו, את מספר הדפים שהספקנו בכל חודש, וקבע שהספק כזה "אינו לימוד!" ולא עזר לנו שום תירוץ ,כולל האימרה שרוב תלמידי הישיבה עומדים בדף שבו היינו. בענייני הכלל, הרב היה ברור. זכורני שבאחד מימות הפורים, כאשר בביתו היתה אווירת שמחה ופורימיות, מישהו הזכיר נקודה בעניין פסיקה הנוגעת לכלל, הרב נעשה אדום ורציני והפטיר : "בענייני ציבור, רק אני והרב ישראלי!"
כידוע, במוצאי שבתות היה הרב מעביר שיעור בביתו במשך עשרות שנים. נושא השיעור היה ספרי ר' אריה לייב,[קצות ונתיבות] כאשר לפני החגים, למדנו את הלכות החגים ברמב"ם. ליד הרב היה יושב תלמיד, שמקריא את הטקסט בקול, יחד עם הרב , על מנת שכולם יוכלו לעקוב אחר הרב. זכיתי לשמש כמקריא מספר שנים. במוצאי שבת אחד, אוחרה שעת השיעור, ואנכי לא ידעתי. בשעה תשע [מועד תחילת השיעור] הייתי בבית הורי , שגרו בסמיכות לישיבה וקבילתי שיחת טלפון, ובה נאמר לי שהרב מחכה לי. רצתי כל עוד נשמתי בי לשיעור, וכאשר הגעתי, הרב אמר שעד עכשיו הוא דיבר על נושאים אחרים כדי שאספיק להגיע לשיעור. והרי זה פלא, היו שם תלמידים רבים שהיו יכולים להחליף אותי, אבל הרב חשש, שהדבר יכול לגרום לפגיעה, והיה רגיש לכך , עד כדי דחיית השיעור לכלל התלמידים. ובעוד בעניין הרגישות , כאשר היה תלמיד ניגש איליו, ומבשר לו על לידה, אז לאחר האיחולים הלבביים, היה אומר לו שזה הזמן לפנק את האישה... כמו כן, היה מקדים לומר "בוקר טוב" לתלמידים , בכל בוקר.
אם הזכרנו מקודם את דרך מתן התשובה בפסיקה הלכתית, שהיתה מלווה בדיון, היה רגיל להזכיר את דברי רבי שמעון בגמרא במגילה, שכאשר נשאל שאלה, החזיר את השאלה לתלמידים, באומרו :" אמרו אתם!" והיה מזכיר שיש בכך גילוי אור תורה מיוחד. באחד מהשיעורים במוצאי שבת, נעצר השיעור בעקבות שיחת טלפון מלשכת ראש הממשלה, שרצה להגיע באותו הערב, לדון עם הרב בענייני הציבור שעמדו על הפרק. כאשר סגר הרב את הטלפון, שאל אותנו :"מה אתם אומרים? מה לומר לו?", נאה דורש ונאה מקיים.
ואסיים בעניין אקטואלי, כאשר הייתי תלמיד בשמינית , התבקשתי לשמש כחזן בימים נוראים, הלכתי לשאול את ר' שלמה זלמן איורבך זצ"ל האם אני ראשי לשמש כש"ץ, כאשר אינני נשוי, בן שלושים עם ילדים, הרב ענה לי: "התנאי המעכב הוא נשוי, ובלי זה, מדובר בזלזול".
כאשר הייתי בשיעור ב' בישיבה, עלתה שוב שאלה זו, הלכתי לשאול את הרב, ולאחר שביררתי איתו את הפרטים, הרב הורה לי שזה בסדר. כיוון שהזכרתי את פסיקתו הקודמת של ר' שלמה זלמן לאסור, הרב שאל אותי : "מה הוא ענה לך בזמנו?" עניתי לו , שהרב אוירבך טען שזה "זלזול". הרב תמה "זלזול?! במי ? בציבור ? הרי הציבור שלח אותך! בקב"ה ?!" ועשה תנועת המראה שזה לא נראה לו. אחרי זמו מועט, כאשר עזבתי אותו, הוא שלח מישהו לקרוא לי, ואמר : "אבל, אם הצדיק אמר שאתה צריך להתחתן, אתה צריך להתחתן...." מי יתן לנו תמורתו.
הכותב הוא מנהל ת"ת בישוב בית אל