ברחבי הרשת התחילה יוזמה לתיקון יום צום ביום השואה, לכאורה אין הגיוני מזה. אנחנו עוד שומעים את אחרוני הניצולים וגם בלי זה מבחינה תודעתית 70-100 שנה הם לא זמן רב. אפילו 200 שנה אינם זמן רב, אבל בפרספקטיבה ארוכה יותר של מאות שנים יש אכן צורך בהנצחה לא רק ביום ממלכתי אלא גם בטקס דתי.
אני חייב להודות שאינני מתלהב. במסכת מגילה מסופר שרבי יהודה הנשיא ניסה לבטל את צום תשעה באב, היהדות אינה תומכת מובהקת בצומות, בכלל מקובל שצומות יתבטלו לעתיד לבוא. אני אכן חושב שראוי להנציח את השואה בטקס דתי והיה ניסיון של הרבנות להכניס את השואה לעשרה בטבת אך הוא לא הצליח.עוד עשרות שנים כאשר אחרון הניצולים ילך בדרך כל בשר וכך גם בני הדור השני זכרון השואה יתחלק לשניים, הטרגדיה והתהליך.
הטרגדיה האנושית, הזוועה הבלתי ניתנת לתיאור תצטרף ליום של הזוועה, ליום של הסבל היהודי, ליום של הסבל העולמי- תשעה באב, זה לא בגלל שהזוועה תהיה קלה יותר לעיכול, אלא מפני שהלב לא יהיה פתוח כמו היום לחוש אותה בעוצמה הזמן והמרחק יעשו את שלהם, אולי נדע, אבל לא בטוח שזה ידבר אלינו כמו היום. זו היא הסיבה מדוע והזוועה תצטרף לשאר הזוועות שעבר עמנו, הקינות יכללו גם קינות על השואה וסבל השואה יצורף לסבל היהודי לאורך הדורות.
אך יום השואה עצמו יזכר גם הוא, גם כיום בו הסיפורים מסופרים, אך בעיקר כיום שהוא תחילת התהליך שמתחיל ביום השואה נמשך ביום הזיכרון ונגמר ביום העצמאות ויום ירושלים. יום השואה יזכר כחלק מהבנה שהמאה שנים האחרונות אינם עוד ״מאה שנים״ בהיסטוריה היהודית, אלא הם חריגים בכל קנה מידה. אלו הם ימים של ההכרה בחוסר הטבעיות של התקופה- בכך שהימים האלו מסמלים על שינוי מהתהליך הנורמאלי של ההיסטוריה, של הסתר פנים וגילוי כאחד. הימים האלה שאנו נכנסים אליהם, צריכים לקבל משמעות דתית כמכלול אחד. תקופה זו צריכה לקבל מעמד הלכתי מסודר - כימי התקומה. זה יכול להיות בתוספת מיוחדת של מזמור נוסף לשיר של יום, אולי בייסוד עליה לרגל מחודשת בתקופה זו לירושלים או כל עצה דתית אחרת, אך תקופה זו עם הימים המצוינים בה, עליה להתקבע בתודעה ההלכתית שלנו, כל יום מצד עצמו אך גם כתקופה כולה. יש הקוראים לימים אלה עשרת ימי תקומה, אני אישית מעדיף שם שמבטאת את הבלתי טבעיות של ההיסטוריה, את ההתערערות של רצף הזמן הפשוט. לא משנה מה יהיה שמם, כך הם צריכים להתקבע- כרצף ימים בעלי ערך נפרד, אך שיוצרים מכלול הגדול מסך חלקיו.
היום יום שואה עדיין פועם וכואב , המוות עוד קרוב מדי. אך לא יהיה כך לנצח, עוד עשרות שנים זה יהיה רחוק יותר, מנותק יותר- אבל יום זה ישאר לנצח כתזכורת לטלטלה הלא נורמאלית שעברה ההיסטוריה לגילוי ולהסתר של יד השם בהיסטוריה שלנו.
הכותב הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום - אור תורה סטון, חבר הנהלת נאמני תורה ועבודה