הוא הגיע, ובגדול, ולא ברור עד כמה הזרועות פתוחות לקבל אותו. הוא יכעס? הוא יתעצבן ויאשים אותנו כמו דודה חופרת וייתן לנו תחושה רעה שבכלל נולדנו? אלול. האמת, מה אנחנו רוצים ממנו? הוא חודש מתוק ונפלא. אבל אנחנו השלכנו עליו דברים לא-סימפטיים. ועל זה משנתי היום- הקישור המסרס והכואב שבין אשמה לרגשות.
יו, כמה שזה רעיל ונורא. זה כמו לגלות שיש איזה סרטן שהולך ומתפשט, ואתה פתאום מגלה שכל הגוף שלך עוזר לו. חוסר המודעות הנפשית היא מחלה. הבעיה היא שכל התרבות שלנו, החינוך שלנו, החברה שלנו- גורמים למחלה להתפשט הלאה.
לנו, כחברה, אין מודעות לנפש. יותר מזה- יש לנו דחיה מהנפש. אנחנו נלחמים בה בנסתר ובגלוי. ואחד הנשקים הרציניים שגילינו- המוסר.
ככה הדו-קרב מתנהל: אנחנו מרגישים משהו. למה? כי יש לנו נפש. דחילק, אנחנו גם מרגישים רעבים כי יש לנו בטן. אז לפעמים כמו הרעב הפיזי-יופיע כאב בצורה נפשית.
השלב הבא: אזעקה! הרדאר גילה שיש פה איזה רגש שהעיז לפרוץ פנימה! לפני שאנחנו נספיק להיות מודעים באמת לרגש הזה, לצדדים שלו, לסיבות שלו- בום! אנחנו מפעילים את הבריון המגודל שרומס כל אויב- המוסר! כן, כן, זה שאומר לנו מה בסדר ומה לא. זה שצועק עלינו- אתם פושעים! או לחלופין- כל הכבוד, עשיתם את הדבר הנכון.
דוגמאות:
אנחנו נפגעים ממישהו או משהו ומתחילים לבכות- אוי ואבוי! פה לא צריך אפילו מנגנון פנימי- כולם מסביב יקפצו עלינו ויגידו לנו- אתה לא צריך לבכות! למה לבכות?! די, די, ששששש....אני תפקידי לנגב לך את הדמעות!!!
למה? זה כל כך מגעיל? סליחה על הדימוי, אבל זה שתן שיורד לנו מהעיניים שצריך לדחוף לנו חבילת טישו ולהיפטר מהראיות?! אם נמשיך עם הדימוי של השתן- אדם בוכה הוא בעצם אדם ש"פיספס". מי בוכה? תינוק קטן, שעדיין לא נגמל. מהרגשות. מהר, נגב את הפנצ'ר ותחזור להתבגר.
עוד דוגמא? שמעתם על מישהו ששונא את אביו? את אימו? את אחיו או אחותו? מחריד ומזעזע, אבל האם השנאה באה מבחירה? אם אדם מרגיש מנוצל או כפוי או לא-אהוב על ידי מישהו...האם הוא בוחר בנפשו שכל המצב הזה לא יעורר שנאה כלפיו? זה שם, מקופל כמו אבן שחורה בבטן- אמיתי כמו המעיים שלנו. אבל 'חובה נסתרת' דורשת להזדעזע ולהגיד (בראש וגם בפה)- "איך אתה חושב כזה דבר על אבא שלך? איך אתה לא מתבייש לשנוא את אמא שלך אחרי כל מה שהיא נתנה לך?".
עד כאן היה פשוט לנאום בכיכר העיר כמו נביא זועם. אבל כשאני ארד מהפודיום, פתאום תתגלה הכיפה שלראשי. כן, אני מאמין ומחויב למערכת המוסר שנקראת "תורת ישראל". וכדי שיהיה בכלל תורה ומוסר- חייבים להגיד שדברים מסוימים הם רעים ואסורים. איך חיים עם הסתירה הזו?
 |
|
(איור: אסף פני אל)
|
האמת היא שאני לא יודע. הנביא הזועם בוהה מבולבל וממשיך להסתובב ברחובות ולחקור. אולי צריך להפריד בין הרגשות למעשים? אולי הרגשות הם טבעיים, אבל צריך לשים אותם במקום הנכון וגם לשים להם גבול ברור ולא להביא כל דבר לידי ביטוי?
אני חושב שהמסע הזה מתעצם באלול ומאחל לי ולכולנו בירור מועיל. וגם אם יהיה מפחיד, מקווה שלא ניקח חצי כדור להרגיע את עצמנו. זה הזמן להיות מודעים.