לכתחילה ראוי להקדיש זמן ללימוד תורה
אכן, לא מעט אנשים מצויים בתחושה שאין להם בכלל פנאי לעסוק בתורה. לעתים גם אם נותר לאדם מעט זמן ביום ללמוד תורה מרגיש הוא שאינו מסוגל לפתוח ספר, ש"לא בא לו ללמוד", וממילא מעדיף הוא לנצל את שעות (או את דקות) הפנאי כדי לעסוק בתחביבים, כדי לבלות, או סתם כדי להתאוורר מלחץ העבודה.
חרף הקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים של האדם העובד לעסוק בתורה, לכתחילה ודאי צריך לשאוף ולהשתדל להקדיש ולו זמן מועט ללימוד תורה (כפי שכתבנו במאמר הקודם).
ראוי לציין, כי על-פי ר' יהושע כאשר אדם לומד מעט, בבוקר ובערב, "ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ב).
התנא נסמך כנראה על הפסוק הידוע, "והגית בו יומם ולילה", תוך שהוא מפרש כי די ללמוד מעט ביום ובלילה כדי לקיים את מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (השווה מנחות צט, ע"ב).
מיותר לציין, כי אדם שלומד מעט, בבוקר ובערב, וביתר היום מתבטל - אזי בוודאי שאין זה נחשב כאילו קיים את כל התורה. אלא דווקא כאשר אין לאדם פנאי, כאשר הוא עוסק "במלאכתו כל היום", ובכל זאת הוא משתדל ומצליח למצוא זמן גם ללימוד תורה - אזי "מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה".
בדיעבד ניתן לסמוך על שיטת רשב"י
בעמדה מקילה אף יותר, מזו של ר' יהושע, החזיק ר' שמעון בר יוחאי שקבע כי די בקריאת שמע, בבוקר ובערב, כדי לקיים את מצוות "לא ימוש" (ז"א: המצווה לעסוק תדיר בתורה), וכך אמר: "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים 'לא ימוש'" (מנחות צט, ע"ב).
כידוע, קביעה זו של רשב"י עומדת לכאורה בסתירה לדבריו שבמסכת ברכות (לה, ע"ב): "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה… תורה מה תהא עליה?".
הדרך המרכזית ליישב בין המקורות היא לומר, כי תביעתו הקיצונית של רשב"י להתמסר לתורה הופנתה בעיקרה לחכמים, ואילו האמירה הפשרנית, כי יוצא אדם ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית, הופנתה להמוני העם. כך כותב למשל פרופ' משה בר (במאמרו 'תלמוד תורה ודרך ארץ', עמ' 147): "מכאן [=מהאמרה במסכת מנחות] ברור שרשב"י היה מבחין הבחנה ברורה וחד-משמעית בין חובת תלמוד תורה המוטלת על סתם 'אדם' [שמסתכמת בקריאת שמע] לחובה המוטלת על תלמיד חכם. [רק] האחרונים צריכים לדעתו להתמסר לחלוטין לתלמוד תורה".
יש ערך גם ברצון ללמוד תורה
גם אם נוצר מצב שהאדם כלל לא מצליח להקדיש זמן לתורה, אך הוא רוצה באמת ללמוד תורה - ומצפה ליום שבו ירד ממנו העומס של העבודה ויוכל לעסוק בה - אזי ניתן לומר כי רצונו זה מקנה לו את הזכות שכביכול עסק בתורה. ברוח זו נאמר במדרש: "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקדוש ברוך הוא קיימו מצות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום" (מדרש תהלים א).
אם מי שמקיים את מצוות תפילין "מעלים עליו" כאילו יגע בתורה יומם ולילה, אזי שעל אחת כמה וכמה מי שמתפלל תפילת שחרית (כמובן עם תפילין), קורא קריאת שמע בבוקר ובערב (ובכך יוצא בדיעבד ידי חובת לימוד תורה, כנ"ל), ומצפה להגיע ליום שבו יהיה לו פנאי לעסוק בתורה - הרי שמעלה עליו הכתוב כאילו יגע בתורה יומם ולילה.
הכותב הינו רכז פעילות תורנית וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה. שאלות הגותיות בענייני עבודה, פרנסה וכדומה ניתן להפנות ל: orinoy1@gmail.com