תמיד ראיתי את החלוקה שבין עולם ישיבות ההסדר ועולם המכינות כשותפות חיובית של המגזר הדתי-לאומי. עולם המכינות הקים מתוכו דור של מפקדים הפועלים במסירות נפש בתפקידים בכירים בצבא, תוך נכונות להסתפק בתקופה קצרה יותר של לימוד תורה, ועולם ישיבות ההסדר הקים מתוכו הנהגה רוחנית של רבני ערים וקהילות, ר"מים ומחנכים, תוך הבנה שהדבר מצריך תקופה ארוכה יותר של שקיעה בתורה, על חשבון חלק מן השירות הצבאי. שותפות זו הפכה את הציונות הדתית למגזר בעל השפעה רחבה הן בתורה הן בצבא, בשונה מכל מגזר אחר.
על כן, צר היה לי מאוד לקרוא את ביקורתו החריפה של הרב אלי סדן על ישיבות ההסדר, כאילו הן "מזלזלות בצבא", ותלמידיהן "עושים צבא 'מהצד'. הצבא לא מעסיק אותם. מעסיק אותם החיים, כי הם מתחתנים בתוך ההסדר". חבל על התוכן וחבל על הסגנון, שלמרבה הצער מחלחל עמוק אצל רבים מתלמידי הרב סדן בשנים האחרונות.
האם על פי אותו היגיון היה הרב סדן מודה שבמכינות מזלזלים בתורה ולומדים תורה 'מהצד'? אני מעיד בזאת על מאות רבות מתלמידינו במשך השנים, הלוקחים את הצבא ברצינות מלאה, רבים מהם ממשיכים לפיקוד לתקופה נוספת, ואלו הבוחרים לחזור ללימוד רציני בישיבה עושים זאת לא מתוך זלזול בצבא, חלילה, אלא מתוך נטילת האחריות שלהם לגבי בניית עולם רוחני מעמיק ויצירת מסגרת שממנה תצמח ההנהגה הרוחנית של הדור הבא. רוב רובם, אגב, אינם מתחתנים בתוך הצבא, ובכל מקרה, מה שמעסיק אותם זה אמנם 'החיים', אך לא במובן הצר של הרב סדן, אלא במובן הרחב, של הבנת המורכבות של האדם הדתי בעולם המודרני והיכולת לשלב את מחויבויותיו השונות.
מן הראוי שהרב סדן יחזור בו מדבריו, ויפעל למען קיומה של הערכה הדדית שבין תלמידי ההסדר ותלמידי המכינות על התפקידים השונים שהם נוטלים על עצמם, במקום להגביר את המתח והניכור.