בשבוע שעבר קראתי בכיפה על יוזמה של הרב שילת לשנות את שיטת לימוד הגמרא בישיבות, זאת עקב תופעות של "משבר" או של "אי נחת" מלימוד הגמרא.
אין מטרתי כאן לדון ביוזמה הספציפית של הרב שילת, אלא לחזק את גישתו לפיה יש לבחון מחדש את שיטת הלימוד בישיבות ולהציע יוזמה נוספת.
כידוע שעות הבוקר, ולעתים גם הצהריים, בישיבות ההסדר מוקדשות ללימוד גמרא בעיון (להלן "מסלול עיון").
כבר בהיותי תלמיד בישיבת הסדר הבעתי את דעתי, באחת משבתות הישיבה, כי יש תלמידים שאינם מסתדרים עם לימוד הגמרא בעיון (וממילא מחפשים אלטרנטיבות בשעות הלימוד), ולכן הצעתי שייפתח בישיבה מסלול נוסף, כגון מסלול של לימוד אגדה בעיון (להלן "מסלול אגדה").
בזמני לא נפתח כמובן מסלול אגדה, ואת שאיפתי ללמוד אגדה בעיון התחלתי להגשים במהלך לימודיי באוניברסיטה.
ולענייננו, גם אם נקבל את ההנחה הרווחת ברוב הישיבות לפיה לימוד הגמרא צריך להוות את עיקר הלימוד (ולא לימוד ספרי אמונה וכיו"ב) עדיין ניתן לפתוח לפחות שלושה מסלולי לימוד בגמרא - והתלמידים יבחרו את המסלול שנכון להם, בהתאם לנטיית לבם ולכישוריהם - מסלול עיון המסורתי, מסלול הלכה ("אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"), ומסלול אגדה (שכן האגדה הנה חלק מהגמרא).
יצוין שבחלק מהישיבות קיים מסלול הלכה, אלא שבדרך כלל הוא מוגבל לתלמידים החל משיעור ה' או ו'. אודה כי איני מבין איזה נזק כבר יוכל להיגרם לתלמיד בשיעור א' שילמד הלכות שבת; ולבסוף, כשיוכל, ייבחן עליהן. מדוע אפוא יש לחסום את האפשרות הזו בפני מי שחפץ בכך.
ביחס למסלול אגדה יש מי שיטען, כי האגדות פחותות בחשיבותן בהשוואה להלכות התלמוד, או במקרה הפחות טוב - שהן "בובע מייסעס" (אגב, תפיסות שגויות אלו גורמות לרבים מן הלומדים ללמוד את האגדות ברפרוף, ולעתים אף לדלג עליהן לגמרי, מתוך שימת דגש על תחום ההלכה).
כנגד טענות אלו יש להשיב, כי אותם חכמים שכתבו את הלכות התלמוד הם גם אלה שכתבו את אגדות התלמוד, בשל חשיבותן בעיניהם, ומקורותיהן של ההלכה והאגדה - שווים. מדוע אפוא יש לבכר את לימוד ההלכה על פני לימוד האגדה - שמורה כיצד יש לנהוג מבחינה מוסרית.
ההצעה לפתוח מגוון מסלולי לימוד בישיבות מיוסדת על מאמר הגמרא: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה יט, ע"א).
בין אם יש לפרש את האמרה הזו כהכוונה (כלומר שהאדם צריך ללמוד בעיקר את התחום בתורה שמתאים לנטיית לבו), ובין אם כקביעת עובדה (כלומר שהאדם יצליח ללמוד תורה רק אם ילמד את התחום שמתאים לנטיית לבו), עולה ממנה כי מומלץ לאדם להשקיע את עיקר לימודו בתחום שמתאים לתכונת נפשו.
זאת משום שאדם אשר ילמד תחום בתורה שמנוגד לתכונת נפשו עלול לזנוח את הלימוד לגמרי (עקב חוסר הצלחה, תחושת דחייה וכד'), ובמקרים קיצוניים אף לנטוש את הדת. לעומתו, אדם שילמד את התחום בתורה שמתאים לתכונת נפשו יוקיר ויחבב יותר את התורה (או בענייננו - את הגמרא); ויתרה מכך, אדם זה יצליח יותר בלימודו, יעשה חיל בתחום השייך לו ויגשים את ייעודו.
טעמים אלו נזכרים כבר בדברי הרב קוק (אורות התורה ט, ו) המדברים בעד עצמם:
"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הניגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו".