הבחירות הנוכחיות הכניסו את המערכת הדתית ואת המערכת הפוליטית לסחרור. מתוצאות הבחירות נראה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ומה שנעשה אינו מה שיעשה. המציאות העדינה של יחסי דת ומדינה, הסטטוס קוו הידוע, נראה שלא מקובל על רוב הציבור, שיח הזכויות הדמוקרטי המערבי במבט ראשון נראה שסותר את העמדה הדתית הקלאסית ואכן נראה שדברים אלו עומדים בפני שינוי.
אך מעבר לפן המעשי צצה ועולה שאלה אחרת, שאלה על עצם קיום של יחסים בין שני גורמים נפרדים, בין דת ומדינה, מי אמר שיש צורך בשניהם, אולי רק אחד מהם מספיק? ואכן מחד ישנם כאלו שזועקים ואומרים "אין לנו אלא תורה", מאידך יש את אלו שרוממות שלטון החוק בפיהם ורוממות הדמוקרטיה בשפתותיהם ודורשים להוריד למינימום עד בכדי מחיקה מוחלטת את זהותה הדתית של המדינה.
נראה שהתפר הלא פשוט בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית מעולם לא היה בסכנה כה גדולה.
רבים וטובים שואלים על הקשר בין סופה של פרשת יתרו העוסקת בבניית מזבח לפרשת משפטים, על כך עונה רש"י את התשובה המפורסמת:
"למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]" (רש"י שמות פרק כא פסוק א )
רש"י מלמד אותנו שההנהגה המדינית של העם, ההנהגה המשפטית הפוליטית ממקומות בבית המקדש, בתוך המרכז הדתי. יש כאן מערכת יחסים מרתקת, בין המערכת האנושית לבין המערכת הדתית.
המוסר האנושי מאז ומעולם מבוסס על כוחו של השכל על כוחה של הסברה האנושיות, על התחושה הבסיסית שהאדם אכן שואף לטוב. האדם מצד עצמו לא יחטא סתם כך במעשה בלתי מוסרי בעליל. האדם תמיד ישאף לעשיית הישר והטוב בכל מצב. מאידך, הניסיון מוכיח שאין זה כך, שלא תמיד האדם עוקב אחר הטוב, למען האמת בדיוק ההיפך הוא הנכון, האומות שהסתמכו הכי הרבה על המוסר האנושי הם עלו שהתדרדרו בצורה השפלה ביותר, הן אבירי הצדק ברוסיה והן מנסחי והוגי המוסר בגרמניה.
התדרדרות זו לא באה משום שהמוסר הטבעי אינו קיים, אלא משום שבפני האדם עומדת באופן תמידי הבחירה אחר מה לעקוב, אחר המוסר או אחר הכוח, אחר יצר המין, אחר השנאה, אחר התאווה. דומה הוא שהעולם המערבי הגיע לדרך ללא מוצא, אמנם הוא שואף לטוב, אך אין הוא מסוגל לעמוד בשאיפתו.
מאידך אף העולם היהודי דתי מצוי בבעיה לא פשוטה, במידה והאדם ינסה לחיות רק על מה שנמצא בתוך המקורות פנימה הוא ימצא את עצמו מהר מאוד מתנכר לעקרונות רבים וחשובים עליהם הוא אינו רוצה ואינו מסוגל לוותר- לשם דוג' עיקרון כבוד האדם וחירותו, השיפור האדיר (שעוד דורש שיפור רב) במעמד האישה. אמנם, יש כאלו שחיים רק בתוך העולם היהודי, אך גם אליהם העולם חודר במהרה ומירב יומם מוקדש במקום לחיים- להתנגדות לכל הסובב אותם.
נראה שדווקא החיבור בין שני העקרונות בין השופט למקדש יכול להציע פיתרון, כאשר ברקע של המוסר האנושי תמיד נמצאת הדת, הדת אינה משמשת כגורם מונע מההתפתחות המוסר, אלא אדרבה היא רק דואגת שהמוסר האנושי לא יזנח. הדת מעצם טבעה מחנכת לדחיית סיפוקים, להחלטות קשות, בדת אכן יש מימד של מחויבות וכפייה. מה יבטיח למדינה שעומדת בפני החלטה מוסרית לא פשוטה שהיא לא תלך שבי אחרי יצריה, שהיא אכן תחלק את העוגה התקציבית בצורה הכי מוסרית והכי מתאימה- רק אימון שהמדינה עברה בהגבילה את עצמה לצו הדתי ייתן לחברה את הכלים לקחת את ההחלטה המוסרית ביותר.
מאידך, מי יערוב לכך שגם הדת לא תקפא על שמריה, שהדת תוכל לנסח את עצמה בשפה רלוונטית שמתאימה לתקופה בה היא נמצאת, רק הקשר לשופט, הקשר למדינה, לעיתים אף ידחוק את הדת להתנסח מחדש בצורה שתתאים לדור ולתקופה.
בימים בהם נדמה שהעיקרון של מדינה יהודית מדינה דמוקרטית מותקף מכאן ומכאן, ניתן להיזכר במודל שמציעה פרשת משפטים, במודל של החיבור ממנו כולם יוצאים נשכרים.