בשנת תש"ג החליטה מועצת עיריית תל אביב על מתן פרס שנתי לספרות תורנית על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. במהלך השנים זכו בפרס רבנים חשובים מהמעלה הראשונה דוגמת הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, הרב גורן זצ"ל, הרב עובדיה יוסף יבל"א, ואחרים. לצידם זכו בפרס גם רבנים ידועים פחות.
השנה החליטה הוועדה להעניק את הפרס למו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, על ספרי שיעוריו על מסכתות התלמוד. 'הרב ליכטנשטיין מביא בספרים האלה את שיטת הלימוד הבריסקאית לזיקוק ומיצוי מעמיקים ומרשימים', קבעה הוועדה, 'ופותח את הלמדנות התלמודית המסורתית לפני בני הדור'.
ידיעה משמחת זו החזירה אותי חמש עשרה שנה אחורה, אל ימי כתלמיד צעיר בישיבת 'הר-עציון'.
צעירים היינו. צעירים וחצופים. סיימנו את השירות הצבאי וחזרנו לישיבה. כשהגענו הוכנסנו ישר למים העמוקים, אל השיעור היומי של מו"ר הרב ליכטנשטיין. השיעור היה תובעני וקשה. הרב היה לומד איתנו את הסוגיא ומנתח אותה באיזמל חד.
הרב, בשכלו האנליטי והישר, היה מפרק כל שאלה לגורמים ראשוניים. אחר כך היה אוסף הרב את כל הגורמים ומרחף איתם בין דפי הש"ס, בוחן ובודק אותם לאור שאר הסוגיות שבתלמוד, ולאורו של השכל הישר. כנשר היה דואה הרב בין הוויות אביי ורבא, בודק, בוחן ומשווה.
כששב הרב מנדודיו בים התלמוד, היה מניח בפנינו את כל המרכיבים של הסוגיא ומסדר אותם לבנה על גבי לבנה. שורות שורות של לבנים. ארמונות בנה לנו הרב, ארמונות בנויים לתלפיות. הביאני המלך חדריו.
לצד השיעור היומי, העביר הרב מסגרת נוספת לותיקי התלמידים. החבורות. המסגרת הייתה תובענית מאוד. בשיעורים ישבו אברכים ותיקים ולעיתים אף ר"מים מהישיבה. את מסגרת החבורות היה מחלק הרב לשניים. בחורף היה מלמד הרב את המסכתות הישיבתיות הרגילות והמקובלות. בקיץ היה נודד הרב למחוזות חדשים.
בקיץ שבו הצטרפנו ללימוד ב'חבורות' הגיע תורן של המשניות שבמסכת טהרות. השיעורים היו מדהימים. עולם שלם ולא מוכר נפרס בפנינו. עולם הטהרות. בסוף הקיץ העלינו בינינו רעיון חתרני.
אין דברים כאלה בעולם התורני. ישנם ספרים מעטים מאוד שדנים בעולם הטהרות. אין אף ספר שפורס את המפה של עולם הטהרות בצורה בהירה, חדה ומסודרת. למה שלא נוציא את שיעורי הרב בספר. אולי נוכל לזכות את הרבים.
עם השנים הבנו יותר ויותר כמה חצופים היינו. מה גרם לבחורים צעירים בסוף שיעור ה' להיכנס אל הקודש פנימה? איך לא יראנו שתבלענו האש הגדולה? איני יודע. צעירים היינו. צעירים וחצופים.
בסייעתא דשמיא הספר על טהרות הצליח מאוד. הוא קנה שביתה בעולם התורה הדתי-לאומי ונגס גם בעולם החרדי. בעקבות הספר הראשון יצאו ויוצאים עוד ספרים רבים אחרים של הרב על מסכתות אחרות. עשרות אלפי עותקים מהספרים הללו פזורים ברחבי הארץ והעולם.
שני דברים חשובים למדתי מפרשיית ספרי הרב ליכטנשטיין. למדתי לא לבוז לשום דבר. גם אדם צעיר מאוד יכול לעשות הרבה. למרות גילנו הצעיר זיכתה אותנו ההשגחה העליונה לאחוז בשולי גלימתו של מו"ר ולסייע בהפצת תורתו.
אחד החברים שהשתתף בעריכת הספרים אמר לי אז שייתכן שעריכת ספריו של הרב תהיה הדבר הכי חשוב שנעשה בימי חיינו. אני חושב שהוא צודק. הדבר השני שלמדתי הוא שאין לנו במה להתבייש. קראתי ספרי חידושים רבים של רבנים מהעולם החרדי. ספרים חשובים ומצוינים. ספריו של מו"ר לא נופלים במאומה משום ספר של ראש ישיבה חרדי.
לא זו אף זו, ספרו של הרב על מסכת טהרות כמו גם הספר על מסכת הוריות שעתיד לצאת בע"ה בחודשים הקרובים, מציגים עולם תורני שלם שלא מופיע בשום ספר אחר. עד שיצאו לאור ספריו ושיעוריו של מו"ר לא זכו תחומים אלו לסקירה בהירה ותמציתית. אין לנו במה להתבייש.
העובדה שאיננו מקדימים לשמו של הרב ליכטנשטיין רכבת ארוכה של תארים, אין בה כדי לפגוע בגדלותו ובעוצמתו התורנית. לעולם החרדי ישנם גדולי תורה חשובים מאוד מאוד. גם לנו.
הכותב הינו ר"מ בישיבת "הר עציון". המאמר המלא יתפרסם בעלון "שבת בשבתו".