"בית הכנסת היה כמעט ריק" - כך סיפר לי חבר שביקר באחד מבתי הכנסיות בשכונתי בליל שבת האחרון. הריקנות בבית הכנסת בליל שבת אינה סימן להידרדרות רוחנית או לנטישת הציבור הדתי את אזור מגורים זה, אלא דווקא סימן לכך שיש בקהילה כמות גדולה של הורים לילדים קטנים המעוניינים לקיים את סעודת ליל שבת כשילדיהם עדיין ערים. אותם הורים דואגים להכניס שבת מוקדם ולהתפלל קבלת שבת וערבית במניין המתקיים בזמן פלג המנחה. זה לא שהמניין המוקדם היה כל כך מלא, אך מספיק שכמה משפחות נוסעות להוריהם לשבת ועוד כמה עשרות מכניסים שבת מוקדם, כדי להשאיר את תפילת ליל שבת במניין הקבוע של בית הכנסת מדולדל מאד.
האם זה כזה נורא? כנראה שלא, הרי הרבה מאתנו חיים עם זה, ומעט מאד מתלוננים. ובכל זאת, נדמה לי שניתן להסכים שיש משהו מרומם בתפילות ליל שבת כשקולות השירה בוקעים מכל ספסלי בית הכנסת.
האם זה חייב להיות כך? הורגלנו לחשוב שזו הדרך הטובה ביותר, או למצער הרע במיעוטו. באופן הזה יכול כל אחד לבחור את המניין המתאים, את שעת התפילה המתאימה לו, את האנשים המתאימים לו. כל פתרון אחר יחייב כפייה על מי מהצדדים, שהרי אם נקיים רק מניין אחד מרכזי מוקדם, המאחרים יצטרכו להתקפל, ואם נקיים רק מניין אחד מרכזי מאוחר המקדימים יצטרכו לוותר. אפשר אמנם לערוך הצבעה, ואם יהיה רוב לכיוון אחד, אזי יהיה על המיעוט לקבל את דעת הרוב. אם לא ריבוי דעות, לפחות נדבק בשלטון הרוב.
מסתבר שאפשר גם אחרת, אך זוהי דרך שמעטים בלבד דרכו בה. אפשר לנסות להגיע להסכמה. לא צד זה יקבל את כל תאוותו ולא צד זה, אלא הצדדים יסכימו על אפשרות ביניים. לדוגמא, בנושא של תפילות ליל שבת אפשר להסכים להתחיל ערבית בשקיעה, ולהקדים את מנחה וקבלת שבת בהתאם. זוהי פשרה. בהחלט ייתכן שכולם יצאו לא מרוצים מהפשרה, ואז אין סיבה להנהיג אותה. אך יכול להיות שכל הצדדים יבינו שהם אמנם מוותרים על מה שהם היו מעוניינים בו מלכתחילה אך הם מרוויחים משהו אחר, שהוא אולי שווה יותר מהדברים עליהם הם נאלצים לוותר.
אם כל זה נשמע לכם דמיוני, אולי תתפלאו לשמוע שיש מקומות בהם זה עובד ממש כך. ביישוב טלמון שבחבל בנימין מתקיים זה שנים רבות (כך לפחות ידוע לי, אם זה לא השתנה בזמן האחרון) מניין אחד ויחיד ביישוב בליל שבת. בתפילות האחרות מתקיימים מניינים שונים, על פי חלוקה לעדות, ולזמנים שונים, אך בליל שבת כולם מתקבצים לבית הכנסת המרכזי של היישוב לתפילה משותפת ברוב עם הדרת מלך. כך כותב רב היישוב טלמון, הרב רמי ברכיהו, לתושבי היישוב על המאמץ להשאיר על כנו את המניין המרוכז לליל שבת (מתוך הספר "טל לברכה - שאלות והתמודדויות לרב ולקהילה ביישוב קהילתי", חלק ב', עמ' 282):
"הדבר הקל ביותר הוא להתנתק וליצור מנין משלך. "אני את שלי עשיתי", "אני פותר את הבעיות שלי לבד". לצערי הרב אנו חיים בתרבות של כיתתיות. המילים 'כלל', 'ציבוריות', 'קהילתיות', הן מילים שעבר זמנן... עם זאת, הלכות רבות בנויות על הערך של 'ברוב עם הדרת מלך'. אין מדובר בכלל הלכתי טכני, או ברעיון יפה גרידא, אלא באידיאל עצום. לא בכדי הדגישה התורה שלפני מעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו זאת חז"ל כדבר המביע את אחדות האומה - 'כאיש אחד בלב אחד'. עבודת ה' ברוב עם, משמעה היכולת להיות שותף לקבוצה גדולה ככל שתהיה המבקשת קרבת אלוקים ביחד."
אם נצליח להגיע לחיים משותפים מתוך הבנה, הסכמה ופשרה בקהילות הקטנות שלנו, אולי נצליח לדרוש מהמנהיגים שלנו גם כן למצוא את הדרכים בו חלקים שונים מהציבור ירגישו בנוח.
הכותב הינו בעל הבלוג "רב צעיר".