Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
של מי האוצר הזה? - כיפה

של מי האוצר הזה?

פרופ' זאב ספראי תוקף בחריפות את פתרון אוצר בית הדין, ומעלה חשדות בדבר כללי מנהל לא תקין, ושיקולי פוליטיקה וכוח. ובכלל הרעיון פגום מבחינה הלכתית.

חדשות כיפה פרופ´ זאב ספראי 08/11/07 00:00 כז בחשון התשסח

אוצר בית דין הוא כידוע אחד הפתרונות לקיום מצוות השמיטה. לכאורה הצדקתו ועקרונותיו פשוטים, והוא נתפס כהחמרה, ודרך טובה יותר מהיתר המכירה. מטרתו של דיון זה להראות שאוצר בית דין כפי שהוא היום, הינו הסדר פגום מבחינה הלכתית, ועוד יותר מבחינה ציבורית. יש בו יותר נזק מתועלת והוא דרך נחותה בהרבה לשמירת שביעית מהיתר המכירה. לא נעסוק כאן בהיתר המכירה, פגמיו ויתרונותיו ידועים, ונתמקד באוצר בית דין.

לכאורה ההסדר פשוט. בשביעית חייב הבעל להפקיר את פירותיו והם שייכים לכל, כלומר לציבור האזרחים. הציבור מתארגן בדמות בית הדין המקבל לבעלותו את הפירות, ומחלקם באופן שוויוני. אלא ששמירת הפירות והטיפול בהם דורשים משאבים, על כן בית הדין ינהל את העבודה ויממן אותה, ישלם דמי הוצאות לעובדים, לבעל השדה, ולמערכת השיווק. הפירות נשמרים בקדושתם ויחולקו לציבור, והציבור הוא זה שישלם עבור הוצאות בית הדין.

בניגוד להיתר המכירה שהוא חידוש בהלכה, הרי שאוצר בית הדין כבר מופיע בתוספתא: (שביעית פ"ד מ"ב). "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו, ונותן לו מהן מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרין פועלין, עודרין אותן, ועושין אותן דבילה, וכונסין אותן בחביות, ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.--- ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוס, שביעית פ"ד ה"ח).

בהסדר בתוספתא, בתנאים רגילים בעל הבית מבצע את הקטיף בעצמו ומביא לאוצר, ותמורת מאמציו הוא מקבל את חלקו ככל אדם אחר. עבודות מורכבות יותר מבוצעות על ידי אוצר בית הדין, ומתבצעת חלוקה שוויונית כל אחד לפי צרכיו "לפי ביתו". הכל טוב ויפה, אז איפה הבעיה?


במישור הציבורי הדברים חמורים הרבה יותר. (צילום flydime-cc-by-na)


נפתח במילה הראשונה. כל לומד מתחיל יודע שאחרי בראשונה בא ההמשך (שאצלנו חסר), שלב השינוי. בראשונה מתאר הסדר או הלכה שבוטלה. אם כן הסדר נפלא זה בוטל, ועתה אנו מקימים אפוא את המת לתחיה. למה ההסדר בוטל? מן הסתם בשל קשיים מעשיים אשר בהם ניגע בהמשך.

בין מה שמתואר בתוספתא לבין מה שמוצע על ידי בתי דין שונים קיימים הבדלים משמעותיים. ההבדלים אינם רק בדרכי ההערמה אלא במהותה של הלכה.

א. בתוספתא, מי שנוטל בעלות על היבול הם בית הדין העירוני, הפועל בשם הציבור כולו. בימינו- ההסדר מופעל ע"י גוף פרטי, שאינו הקהילה לא של החקלאים המקומיים ולא של הצרכנים המקומיים. "מכון התורה והארץ" אמנם פועל בחסותם של אנשי הלכה נכבדים, אך הוא גוף פרטי לחלוטין, המתיימר לייצג את הציבור. בפועל גוף זה נוטל בעלות על פירות השייכים לציבור א ומעביר אותם לציבור ב, ותוך כדי פעילות זו מרוויח (כסף, יוקרה, כוח). ה"אוצר" עושה כביכול הסכמים בשם הציבור עם החקלאי, אך ההסכמים הם העמדת פנים, מכיוון שבית הדין איננו רשאי לעשות הסכמים עם בעל הבית שכן הפירות אינם שייכים לא לזה ולא לזה. הקהילות החרדיות הן כמובן קהילות, אך מה לעשות, לדאבוננו, אין הן הקהילות של החקלאי .

במישור הציבורי הדברים חמורים הרבה יותר. גופים הנהנים מרווח אישי על פעולתם (בכסף, ובהשפעה וכבוד, שגם הם דרכי תשלום בימינו), נוטלים לעצמם את הזכות להפוך ל"ציבור", לדבר ולפעול בשמו, להפקיע ולחלק את פירות ההפקר (פירות השביעית). אפשר היה לקבל הסדר כזה כאשר תנובה נהנתה ממעמד בלתי פורמלי של גוף המייצג את כלל הצרכנים, אבל כיום גם היא גוף פרטי. אשר לרבנות הראשית - כאן הדברים מעט קלים יותר, אבל בפועל האם הרבנות הראשית היא נציגות של כל הציבור? הרי אפילו על הקורה בתחום האחריות שלה קשה לה לשלוט.

ב. בהסדר בית הדין שבתוספתא, בית הדין אכן פועל בשם ציבור. יש לו כח כלכלי, הוא מסוגל לנהל עבודות חקלאיות ולבצע חלוקה שוויונית. בהוצאות נוטלים כל תושבי העיר (המשלמים מיסים), ואת הפירות מקבלים כל אחד לפי צרכיו.

מה קורה היום? בית הדין איננו גוף ציבורי לכן איננו יכול למלא את תפקידו (לא רק שאיננו רשאי להתיימר למלא תפקיד זה, אלא שבאמת איננו יכול), לכן אין הוא יכול להטיל את ההוצאות על הציבור, והוא מטיל את ההוצאות על הצרכן. שביעית נועדה להשיב, זמנית, את השוויון, ועתה חוזר ההסדר הישן, יש לך כסף, יש לך פירות, אין לך כסף (לדמי ההוצאות), גם אין לך פירות. ממש קיומה של מצוות שביעית. אז היכן הרווח היהודי???

ג. דמי ההוצאות הוא מונח של שקר. אילו כך היו פני הדברים, הפירות של אוצר בית דין היו צריכים להיות זולים יותר. בפועל, פירות מאוצר בית דין יקרים יותר. למה? כי כל הנוגעים בדבר, כולל גופי הפיקוח הרבני משתתפים בחלוקת שלל. כאן המבחן הוא בביצוע. עוד עקרון של שביעית נרמס. בעקרון, ההבדל בין תשלום לדמי הוצאות הוא בתחום ההערמה, כמו היתר המכירה. רק יותר בוטה, גלוי, רווחי וללא מרות של כללי מנהל תקין..

ד. פירות אוצר בית הדין הם פירות בקדושת שביעית. חלים עליהם איסורים שונים. אמנם בפועל חכמים הקלו בהרבה מהאיסורים, אך הם לא נעלמו. כך למשל מותר לסחור בפירות שביעית אבל רק שלא בדרך המסחר הרגילה (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ו ה"ג). האם מישהו ערב שאכן בחנויות לא כך נעשה? ומה עם בעל מטע שמקיים אוצר בית הדין, האם מותר לו לייצא פירות שביעית (זה כשלעצמו היתר מופלג, שהוא בניגוד לרמב"ם). ומי אחראי שהמכירה בחנויות ובחוץ לארץ תתבצע בדרך המותרת? זו רק אחת מהתקלות, שכולן עבירות חמורות. אגב, גם הכסף שמקבלים תמורת פירות שביעית חלה עליו קדושת שביעית, וגם לכך הלכות. טיעון אחרון זה ראוי לפיתוח רחב הרבה יותר.

מעבר לכך, צריכה היתה להיבנות חומת ברזל בלתי עבירה בין מי שפוסק הלכה ומפקח על הצד ההלכתי, לבין מי שמפעיל את ההסדר, ומרוויח ממנו יוקרה ואו כסף. זאת במישור האישי ובמישור של הגופים הפועלים. בחלק מהמקרים, גם אם הדברים נעשו לשם שמים, כללי מִנהל תקין זה לא נשמרו.

ועוד הערה עלי להעיר, וגם היא איננה חלה על כל הנוגעים בדבר, אך על רבים. הויכוח מתנהל בשפה הלכתית, אבל מעורבים בו גורמים לא הלכתיים. אני אפילו מוכן להסתכן ולומר ששיקולים פוליטיים מניעים כאן המון יהודים תמימים יראי שמים וחפצי דרך ה. אין הכוונה לשיקול המרכזי של הרצון לתמוך או לא לתמוך בחקלאות היהודית (ואולי אף להרוס אותה?), זה שיקול הלכתי לגיטימי, אלא בשיקולים של פוליטיקה, של כוח, יוקרה, הליכה בתלם, השפעה ושליטה.

מחרתיים נצטרך להחליט כיצד ננהג כצרכנים. האם נשתף פעולה עם מנגנון אוצר בית הדין על כל הפגמים המהותיים שבו, בשם יראת שמים, או שנשמור על קו הִלכתי ברור של חיפוש עצמאי אחר דרך ה?

הכותב משמש כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בר אילן, ומומחה לתקופת המשנה והתלמוד.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן