דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים

הרב שאול ישראלי זצ"ל

כשבאים לדבר בערכה ושבחה של תורה שבע"פ רגילים להדגיש את הסתום והכללי שבתורה שבכתב, שאילולי תורה שבע"פ היו הדברים נשארים בלתי מובנים ובלתי ניתנים להגשמה בחיי המעשה. זה אמנם נכון, אבל דבר שאין צריך לומר הוא. אילו רק מבחינה זו היינו רואים תורה שבע"פ, לא היה מובן משום מה נמנעו מלכתבה מעיקר הדין בזמן נתינתה מסיני - דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב. לא מובן גם מאמרם ז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבע"פ".

עיקרה של תורה שבע"פ הוא בזה שניתנה הסמכות לת"ח לא רק למסור מה שקבל מרבותיו, כ"א גם לחדש מדעתו, ואף חידושיו הוא מצטרפים לתורה ומהוים תורה. עד כדי כך שאפילו אם אין הלכה כמותו, לא נמחקו דבריו ולא הועלמו, אלא אף הם בחינת תורה הן, אף שאין מורין כן. אין ספק שבכל דיון ובכל הכרעה יש השפעה למהותו של האדם עצמו, למזגו, לתכונותיו, להלך רוחו. עם שהתורה מעצבת את הדמות, מטביעה אח חותמה על הגיונו, מזגו ותכונותיו, אין זו אלא בחינת מתן צורה והכונה, אולם לא יצירת יש מאין. ע"כ מוצאים אנו תכונות יסוד שונות באופים של הלל ושמאי למרות ששניהם למדו תורה. ע"כ מוצאים אנו גם שינויים בהלכות בין ב"ש וב"ה.

סמכות זו שניתנה לחכמים, שדבריהם הם תורה, הוא החידוש הגדול שישנו בתורה שבע"פ. זהו עיקר ייחודה, שאינה מסוימת ואינה גמורה, אלא חיה היא, מתחדשת ומתמשכת, משום כך לא ניתנה ליכתב, כי כתיבה פירושה מתן צורה סופית לדברים, דפוס קבוע ומוגמר.

אכן מצד שני יש גם הגבלה לכח היצירה העצמי שהוא צריך להיות בהתאמה עם כללים מקובלים, והוא נתון במסגרת של המשך ולא של סתירה; הוא מה שאמר הכתוב בקהלת: "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות וכו'" - מה פרין ורבין, אולם בתנאי שהם כמסמרות,נטיעה זו פרה ורבה, כך דברי תורה כמסמר הקבוע ותקוע במקומו ללא זיז. (עי' חגיגה ג':). יש צורך בחכמה מרובה בכדי לשמור על היחס שבין הקבוע למתחדש. חוסר הבנה הופך את פעולת הנטיעה לקציצה בנטיעות.

הודות לתכונה הכפולה הזאת של תורה שבע"פ השכילה היהדות להמשיך את היצירה התורנית גם לאחר שמבחינה חיצונית הפכה התורה שבע"פ אף היא לתורה שבכתב; ועם העלאת המשנה והתלמוד על דפים וגוילים לא נחתם המעין. דרכי למוד והבנה, חידוש ועיון מתוספים מדי דור. שאלות הצצות בחיי המעשה שלא שערום בדור קודם מעמידים את גדולי החורה בפני אתגרים חדשים, והתשובות הניתנות מאפשרות לעם להמשיך דרך חיים של תורה בתוך המציאות המשתנה. מדי פעם נעמדת אמנם היהדות בפני נסיונות של תלמידים שלא שנו כל צרכם לשבור את רציפות ההמשך של ההלכה, ולסגל כביכול את התורה לדרישות השעה. אולם בסופו של דבר מתגברים על המשבר והעם נשאר באפיק המקובל.

מאבק מעין זה קיים כיום, לדוגמא, בארצות הברית בין היהדות הנאמנה לבין ה"מחדשים" למיניהם - הרפורמים והקונסרבטיביים. הללו מעמידים מדי פעם באסיפות הרביים שלהם בעיות שהזמן גרמן, ומדמים לפתרן ע"י קבלת החלטות שרירותיות, ללא קשר עם יסודות ההלכה הקיימים. הנה כי כן התירו הללו נסיעה במכונית בשבת לבית-הכנסת לחפילה, וצמצמו את איסור הנסיעה לשם תענוגות ו את האיסור רק ליין קידוש והבדלה. כלוטיול. כן מתירים הם יין עכו"ם וצמצ בר-דעת יבין עד כמה "תיקונים" אלה שאין להם שום בסיס הלכותי, אינם אלא קלקולים, שתכנם השלמה עם המציאות, במקום לנסות להתגבר על הקשיים. כמה מגוחך ומחוסר הגיון הוא לשמור על הגבלות מעין אלה, וברור שאין בהיתרים מסוג זה רק משום השקטת המצפון והקלת הדרך להרוס את הכל. אין זו דרך חכמי תורה שבע"פ, למרות שהללו מתימרים כאילו ללכת בה.

(מתוך "שמעתין" ב' תשכ"ד)