הגמרא בבבא בתרא דף יא ע"א מספרת לנו את סיפורו של בנימין הצדיק:
"תניא: אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה.
פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת.
אמרה לו: רבי פרנסני!.
אמר לה: העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום.
אמרה לו: רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים.
עמד ופרנסה משלו.
לימים חלה ונטה למות.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטות הללו?!.
מיד קרעו לו גזר דינו. תנא: הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו".
צדיק וחסיד
"תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה".
מובנו הפשוט של הכינוי צדיק, הוא אדם העושה את הנדרש ממנו, כלומר מקיים מצוות עשה ולא תעשה כהלכתן, אך לא עושה יותר ממה שנדרש ממנו. הצדיק נמצא בדרגה נמוכה מהחסיד, העושה לפנים משורת הדין.
לאדם כזה, המכונה צדיק, כלומר בעל זהות של עובד ה, ראוי התפקיד של גבאי צדקה.
"פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום"
באה אליו אשה שבקשתה היתה פשוטה ביותר, אין היא מבקשת כסף או אפילו אוכל, אלא פרנסה כלומר קיום, במילים אחרות היא באה אליו והתחננה על נפשה, היא בקשה מידיו את חייה. בנימין, לנוכח המצב הרעוע של הקופה, נשבע לה בעבודת הקודש שאין בקופת הצדקה דבר. במקרה של קופה ריקה, אין על בנימין חיוב להעניק לעניה ממון, אין לו מאין להביא לה אוכל. לא מדובר בפטור מחמת שהאישה אינה ראויה לצדקה, קיימת כאן בעיה חמורה הרבה יותר, גם אם תמצא האישה ראויה לצדקה אין מאין להביא לה פרנסה.
כדי להצדיק את דבריו, בדבר חוסר היכולת לתת צדקה, הוא נשבע לה בעבודת המקדש. המשמעות של השבועה בעבודת המקדש היא במקרה שהוא משקר, כלומר אם יש כסף בקופה, עבודת הקודש תפגם.
"אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים".
הביטוי אשה ושבעה בנים מזכיר את האגדה על אשה ושבעה בניה שקדשו את שמם ולא עבדו ע"ז. שם, הם הקריבו את עצמם בגלל הדת ההלכה, וגם פה חייהם של האישה ושבעת הבנים יקופחו כיוון שעל פי ההלכה אין אפשרות לפרנסם מן הצדקה, שכן הגבאי פטור מלפרנסם כאשר הקופה ריקה.
"עמד ופרנסה משלו".
בנימין הצדיק פרנס את האשה משלו, במילים אחרות מעצמו ובגלל עצמו, מרחמי עצמו. בנימין פרנס את האשה מהאישיות שלו, ולא בגלל דיני ההלכה שפטרו אותו. ייתכן אף שהוא הסתכן בכך, והעדיף את העניה על פני פרנסתו האישית, שכן מדובר בשנות בצורת.
הדבקות בבורא ומיתת האדם
"לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו".
בנימין נטה למות - לא ברור אם זה היה עונש, אבל בכל מקרה זה היה בגיל צעיר. באים מלאכי השרת לפני הקב"ה ואומרים לו שבנימין קיים עולם ומלאו כפול שבע, ולא מגיע לו למות בגיל צעיר שכזה. כלומר לפי הצדק הוא ראוי למות בגיל צעיר, אלא בגלל שהוא התדבק במידותיו של הקב"ה והתנהג כבורא, על ידי שהחיה את האשה, לא ראוי לו למות בגיל צעיר. האיפיון המרכזי של האדם הוא העובדה שחייו אינם נצחיים ויש לו סוף, ובנימין שהתדבק במידות הקב"ה לא יאה לו מיתה כשאר האדם.
יש פה הקבלה של מידה כנגד מידה, אם בנימין היה הולך לפי ההלכה, מתנהג כעבד ה כמו שמצופה ממנו בהיותו צדיק, חוקי הצדק והאמת הרגילים של הקב"ה היו חלים עליו. אבל בגלל שהוא לא נהג כעבד ה רגיל, אלא התדבק במדות הבורא, התדמה לבורא, ראויים לחול עליו חוקים אחרים.
"מיד קרעו לו גזר דינו. תנא: הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו".
למה 22 שנים? אחד הפרשנים מסביר שזה כנגד 22 אותיות שבהם ניתנה התורה. 22 האותיות מסמלות את התורה, בנימין לא נהג כפי התורה, אלא הלך לפנים משורת הדין, ולכן הוא ראוי להחיל את התורה בשנות חייו, כלומר שנות חייו האנושיות ועוד ההלכה, שהם המרכיבים את אישיותו של בנימין הצדיק.