בראשית פרק א':
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ:
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם:
ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ:
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה:
ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן:
וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי
בראשית פרק ב':
ויאמר ידוד אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו:
ויצר ידוד אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו:
ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו:
ויפל ידוד אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה:
ויבן ידוד אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם:
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת:
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד:
ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו:
גישה ראשונה:
1. אקב"ו על העריות. יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אקב"ו לקדש את האשה או על קידושי אשה? ועוד היכן מצינו ברכה כגון זאת שמברכין על מה שאסר לנו הב"ה והלא אין אדם מברך שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט?! ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן?! ועוד מה לו להזכיר חופה כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין בלא חופה? ונראה לי שברכה זו אינה ברכה על עשית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פילגש וקיים מצות פריה ורביה אינו מחויב לקדש אשה וכן הנושא אשה זקינה או אילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא אשה מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה הילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון שאיפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין...והברכה הזאת נתקנה לתת שבח להב"ה שקדשנו במצותיו להבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה, ולהכי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות על ידי ברכת חופה שאחר ברכת קידושין.
(רא"ש, כתובות, דף ז' ע"ב)
2. חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. הגה: וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, בלא תורה כו' ולא נקרא אדם. וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקפקים, שנאמר: מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה' (משלי יח, כב). (שולחן ערוך, אבן העזר, א',א')
3. רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים בזקנותו, שנא': (קהלת י"א) "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב )
גישה שניה:
1. קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה:
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית באחד מג' דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת:
(רמב"ם, הלכות אישות פרק א' הלכה א' – ב')
1א. אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם, וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.
רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה טז')
גישה שלישית:
1. אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.
בלא שמחה- דכתיב: (דברים י"ד)"ושמחת אתה וביתך", בלא ברכה - דכתיב:(יחזקאל מ"ד)"להניח ברכה אל ביתך", בלא טובה - דכתיב:(בראשית ב) "לא טוב היות האדם לבדו". במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה - דכתיב: (איוב ו') "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני", בלא חומה - דכתיב: (ירמיהו לא) "נקבה תסובב גבר". רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב: (איוב ה') "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא".
(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב' עמוד ב' )
2. א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: (בראשית ה') זכר ונקבה בראם... (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג' עמוד א')
3. לא טוב, תני רבי יעקב כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, בלא טובה, לא טוב היות האדם לבדו, בלא עזר, אעשה לו עזר כנגדו, בלא שמחה שנאמר (דברים יד) ושמחת אתה וביתך, בלא כפרה, (ויקרא טז) וכפר בעדו ובעד ביתו, בלא ברכה (יחזקאל מד) להניח ברכה אל ביתך, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר אף בלא שלום שנאמר (שמואל א כה) ואתה שלום וביתך שלום, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אף בלא חיים, שנאמר (קהלת ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת, רבי חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, שניהם כאחד קרויים אדם, וי"א אף ממעט את הדמות שנ' (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה את האדם, מה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו. (בראשית רבה פרשה יז' )
4. (א) ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי: (ב) ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן: (בראשית פרק ל' )
5. ואולי נתקן על דעת רבותינו, כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק, ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן. ונכון הוא. (רמב"ן, שם)
5. והנה בשני השמות "אשה", "חוה", נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד – מה שיורה עליו שם "אשה כי מאיש לוקחה" וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כפי שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות כאשר יורה פשט פרשת אשת חיל. והשני ענין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה שם "חוה – אם כל חי".
והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן ותשאר להרע או להטיב כמו האיש אשר לא יוליד, ונאמר עליהם: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות"...על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה:"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לגעור בה ולהשכילה בזה הענין הנכבד והוא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד".
(ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק שער תשיעי)
הגישה המשלבת:
הנטיה המינית, הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה. ומתוך שהחיים העתידיים הנם מלאים הוד ונעם מלא, על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת. והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה. והנפש הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה...ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד, ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה, ועמך, כולם צדיקים.
(הראי"ה קוק, מוסר הקודש, אוה"ק חלק ג', עמ' רצט')
האדם עורג לא רק לאהבה שיאהוהו אחרים אלא גם לאהבה שיוכל הוא להרעיף עליהם. "לאהוב" היא כנראה חויה נעלה יותר מאשר להיות נאהב. הדחף לאהוב מופנה לא רק כלפי אנשים החיים עמנו, אלא גם כלפי מי שטרם באו לעולם.
...שתי דמויות בודדות, המונעות על הדחף לאהוב, מתחייבות לחיים של בריאה כדי לאהוב מישהו אשר יופיע במהלך הזמן כחבר חדש בקהילה הקטנה שהן יסדו יחדיו. מישהו זה, המסתתר בינתיים בנקיק האנונימיות שבחוסר הקיום, מעניק תכלית ומשמעות לקהילה ומסייע לאב ולאם למצוא את עצמם ולהגדיר את מעמדם המדוייק בבריאה. נחזור ונאמר: הצורך באהבה בא על סיפוקו במעשה של בריאה. ה"אני" מזמין את ה"אתה" אל הקיומיות כדי להמטיר עליו אהבה וחיבה. האהבה משמעה התבוננות נלהבת ב"אתה" השייך אל ה"אני" והנובע ממנו.
בהקשר זה נוכל לומר כי אהבה שבין המינים היא ביטוי של רצון אדיר ליצור כדי לאהוב, כדי לתת מעצמך לא רק לאלה הקיימים סביבך אלה גם לאלה שטרם באו לעולם ואשר בזמן כלשהו בעתיד יתבעו מבוראם אהבה, דאגה ומסירות. שני בני אדם בודדים נפגשים ונשבעים אמונים זה לזה: הם יוצרים קהילה. הם מונעים על ידי יצר טבעי, אשר הוטבע בהם בידי בורא עולם כדי לממש את הכלל האתי – מטפיזי של "עולם חסד יבנה" – יצירה שמטרתה גמילות חסד עם מעשי ידיו של היוצר. בנישואין נתבעים בני הזוג לשלוח את מבטם לא רק אל מחוצה להם, היינו אל בן זוגם, אלה גם אל צדה האחר של הבריאה, אל היחד ששמו עדיין לא נרשם בספרי החיים.
(הרב סולובייציק, "אדם וביתו", עמ' 51-52)