הראי"ה קוק זצ"ל נשאל פעם מדוע הוא מתייחס בטוב לב שכזה ליהודים המתרחקים מדתם. הוא השיב תשובה המדברת בעד עצמה, שכדאי לכל יהודי שומר מצוות לחרוט בזיכרונו: "מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר חלילה בשנאת חינם".
סוגיית בעלי הנטייה ההומוסקסואלית היא מהסוגיות הקשות ביותר בעולמה של היהדות ובחייהם של יהודים שומרי מצוות. הדרך האמונית, ההלכתית, האנושית והרגישה להתמודדות עם הנושא היא עיסוק בסוגיה זו מתוך נקודת עומק המכירה בכך שמחד-גיסא אין כל היתר לקיום משכב זכור, ומאידך-גיסא ישנם בחורים הומוסקסואלים שמחפשים דרך לחיות חיים דתיים.
מדרש ידוע מספר שמרע"ה שואל: זו תורה וזו שכרה? עונה לו הקב"ה: שתוק כך עלה במחשבה לפני!
זוהי המציאות הכואבת בעולמנו. לא תמיד דברים ברורים לנו. ההיסטוריה היהודית רצופה במצבים בלתי אפשריים ובלתי מובנים לשכל האנושי. יותר מכל אנו צריכים להיזהר מהענקת פרשנויות מופשטות למצבים מורכבים.
השאלה העומדת על הפרק עבור הומוסקסואלים דתיים שאינם נמשכים למין השני או שעשו כל שביכולתם להשתנות ולא הצליחו היא: בהיותי בעל נטייה הומוסקסואלית, מה אלוהי ישראל דורש ממני?
אני מחויב באופן עמוק לקב"ה, לתורה ולישראל, וחיי מכוונים על ידי התשוקה להיות משרתו של ה, ולכן בעיניי נאמנות לברית דורשת שנמלא את המצוות שבכוחנו למלא. תורת ישראל אוסרת יחסים הומוסקסואלים ולא נטייה הומוסקסואלית, ולפיכך המורכבות שנוצרה לא צריכה לסתור את המחויבות לתורה בכללותה. ישנם מספר רב של ערכים יהודיים חשובים - מוסריים, חברתיים, אינטלקטואליים ורוחניים - שאיננו יכולים ואיננו רוצים לאבדם. עובדת היותנו דתיים הומוסקסואלים לא צריכה לגרום לנו לוותר על חיינו כיהודים מאמינים. איש לא בחר בזהות הזו ואנו מנסים לעשות את המיטב במסגרת הבחירות הקיימות. מעל לכל עומדת מול כולנו מחויבות לתורת ישראל ולהלכה היהודית.
מדיניות של "הכל או לא כלום" אינה דרכה של ההלכה היהודית. על כל יהודי קיימת המחויבות לשמור את כל המצוות ולעשות את כל שביכולתו ללכת בדרכי התורה. דרכי עבודת הקב"ה שונה מאדם לאדם ובכך גם התמודדותו של אדם המאמין כי יש לו נטייה הומוסקסואלית.
במציאות הנוכחית, התמודדותו של האדם ההומוסקסואל כורכת איתה קשיים לא פשוטים במישור הנפשי, על כן ניתן להמליץ לאדם הרוצה בכך לשתף בהתמודדות זו בעל מקצוע מוסמך על פי דין מתחום הנפש ובלבד שהדבר ייעשה תוך גילוי מידע מלא ומושלם למטופל בדבר הטיפול המוצע, סיכויי הצלחתו וסיכוניו ואין לראות באף שיטה כדרך האולטימטיבית והבלעדית.
ישנו כלל יהודי ידוע - "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". הדיון הציבורי אותו אנו מקיימים לא נובע מתוך רצון לחיי הפקרות ח"ו. המציאות שגורמת לרוב להישאר בארון, לא משנה את הנטייה ואת הזהות, אך גורמת להרבה כאב וסבל מיותר שהגיע הזמן להפסיקו ולנהל שיח רציני ואחראי, להכיר את האנשים מאחורי הסטיגמות והדעות הקדומות ולשמוע את דברינו.
"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים".
שנאת חינם היא שנאה מיותרת, אטומה, שחצנית. היא השחרת פני האחר במקום לנהל דו שיח מורכב ואינטליגנטי. שנאת חינם מובילה לחורבן. שנאת חינם היא הרוע הפנימי המחלחל, היא הבוז השקט והארסי, היא ממלכת הדעה הקדומה ושלטון הסטריאוטיפ. שנאת חינם צריכה להמיר את מקומה ל"הקשבת חינם" ול"דיבור חינם", שכן רק אלו מאפשרים את יצירתה וחשיפתה של אמת משותפת, פוריה ומקדמת. רק אלה יתקנו את החורבן ויביאו גאולה לעם ישראל.
הרב רון יוסף, משמש כמנהל ארגון הו"ד