מוקד "ועמך" של תנועת נאמני תורה ועבודה, אותו אני מרכזת, פועל למען צדק חברתי בחינוך הדתי. בין השאר אנו פתוחים לפניות בעניין עוולות של אי קבלה לבתי ספר מסיבות לא ענייניות.
כשהודיעו לי מהמשרד, שיונתן התקשר וסיפר שלא מקבלים ילדים לבית הספר בשכונתו בירושלים מסיבות דתיות, חשבתי לי: הנה מקרה קלאסי לטיפול המוקד. מיד הסתעף לו בראשי מן עץ אפשרויות שכזה: אם מדובר בממ"ד, המתוקצב ב100% על ידי משלם המיסים, הרי שלפי החוק אסור לו לסנן כלל, ואז יש לכתוב מכתבים לגורמים הרלוונטיים ולפעול באפיקים חוקיים. ואילו אם מדובר בבית ספר פרטי- כאן מבחינה חוקית מותר למיין, וכבר אין הרבה מה לעשות חוץ מרעש תקשורתי והצעת אלטרנטיבות.
כשהתקשרתי אליו, הסתבר שיונתן גר ממש בשכנות אליי, וביה"ס עליו מדובר הוא כזה שמוכר לי היטב. ביה"ס ממ"ד, אינטגרטיבי למהדרין, וכזה המצטיין בניצול משאב הקשת הרחבה של האוכלוסייה שמגיעה אליו. מעבר לכך, מיקומו של הממ"ד מעמיד אותו בתחרות קבועה עם בתי ספר סלקטיביים ואקסקלוסיביים.
אתה רציני? הופתעתי לשמוע. לא קיבלו לשם את בתך בגלל שפקפקו ברמתך הדתית?
זה לא הגיע לזה, הסביר יונתן. כבר ביום הפתוח הודיעה המנהלת, שעל מנת לשמור על ציביונו של ביה"ס הם מקבלים רק ילדים מבתים שומרי שבת וכשרות. והרי ביום העיון שלכם נאמר בפירוש שלממ"דים אסור לסנן, והנה אמירה בריש גלי כזו, ע"י המנהלת, לפני כל ההורים!
זה כבר נשמע אחרת. הודעתי ליונתן שאחזור אליו, וישבתי לחכוך בנושא.
 |
|
מי יכול ללמוד בממ"ד? (צילום: Pingu1963 -cc-by צילום אילוסטרציה)
|
דרישה לבתים שומרי שבת וכשרות אינה דומה לדרישה לכיסוי ראש של האם. בית הספר המדובר פשוט לא רוצה שתגיע אליו אוכלוסייה שאינה דתית, מה שנשמע מובן למדי בהתחשב בכך שמדובר בממ"ד.
האם ממ"דים צריכים להיות פתוחים לאוכלוסייה לא דתית שבוחרת ללמוד בהם? האם דרישה כזו לביה"ס היא הוגנת? האם אפשר לשמור על צביון דתי בביה"ס כזה?
ביום העיון ההוא, כך סיפר לי יונתן, סיפרה המנהלת על תקופות אחרות, בהן אחוז הלא דתיים בביה"ס נשק לחמישים. האיזון הופר אז, הודתה המנהלת. זה לא הלך.
נזכרתי בחברים ומכרים, המגיעים מרקע חילוני למהדרין, שלמדו בביה"ס המדובר. חלקם המשיכו בטבעיות לחטיבת ההמשך הדתית ונשארו שומרי מצוות עד היום, והאחרים זכו לעולם יהודי- מסורתי עשיר בהרבה מאשר היו זוכים אילו היו לומדים בביה"ס מעבר לכביש. לא מדובר באוכלוסייה מזרחית- מסורתית, שהממ"ד טבעי לה, או על בתים בהם אחד ההורים דתי. לפחות בבית חלק ממכריי הנ"ל סימני המסורת שואפים לאפס.
מסתבר שמה שמבחינת ביה"ס "לא הלך", היה לחוויה חיובית ביותר עבור התלמידים הלא דתיים ("אני עד היום מעריך את הוריי על החוויה שנתנו לי", אמר לי אחד מהם). והרי בדיוק ככה אנחנו רוצים את החילונים שלנו: קרובים, יודעים, אוהבים, אולי אפילו מתחזקים - ילד חילוני בממ"ד כמעט בהכרח מקרב מאוד גם את הבית שלו, שלא לדבר על ההתחזקות שלו עצמו.
ומצד שני- האם על התלמידים הדתיים לשלם את המחיר? הרי המנהלת שדיברה על ההשפעה של הרכב הילדים על הצביון, יודעת מה היא מדברת. ולדעתי היא צודקת: מותר להורים לבחור לשלוח את ילדיהם לכיתה בה כל הילדים חווים את הדת בביתם ברמה זו או אחרת, ילדים שהמושגים בכיתה לא חדשים להם, והברכות והתפילה נאמרים על ידם גם בבית.
ליונתן עניתי, מבלי להכנס לשאלה האידיאולוגית, שכאשר קיימים כל כך הרבה בתי ספר שממיינים בתוך הציבור הדתי- אין לדעתי מקום להתעמת עם ביה"ס שכל דרישתו היא שהבית יהיה "דתי".
אבל מי הם שיחליטו בדיוק מהו דתי? שאל אותי יונתן, שעצם ההפרדה שעשתה המדינה בין בי"ס ממלכתי רגיל לממ"ד הפריעה לו. לעומתו, יישאלו אותי ההורים השולחים את ילדיהם לביה"ס הפרטי: איפה הגבול? מדוע לגיטימי לטעון שאנחנו לא רוצים ללמוד עם חילונים, ולא לגיטימי בעינייך שאנחנו לא רוצים ללמוד עם ציבור שהוא אולי דתי, אבל לא תורני כמונו?
בעיני, דתי הוא מי שמגדיר את עצמו כנאמן לתורה ולמצוות, ומנסה לחיות לפיהם. בין מי שעומד בהגדרה הזו למי שלא- יש הבדל של שמיים וארץ. כאשר הגדרנו את עצמינו כך, אין מקום לעוד חלוקה פנימית. האמונה היא אותה אמונה, אלוקים הוא אותו אלוקים, קיום המצוות לא זהה- אבל השאיפה כן. והשאיפה הזו היא הדבר שמחזיק אותנו ביחד בממ"דים, שאיפה לקיום ולהגשמה של המשולש הידוע- תורת ישראל, ארץ ישראל, והקודקוד שמתממש בממ"דים יותר מכל: עם ישראל.
הכותבת היא רכזת מוקד "ועמך", למען צדק חברתי בחינוך הדתי, הפועל בימים אלו במישורים שונים למען חיזוק הממ"דים.