עכשיו במדור היועצים

  1. מירנהדפנה מאיר
  2. המשך לשאלהד"ר צבי מוזס, מכון שילה
  3. המשך לגיסתי...ד"ר צבי מוזס, מכון שילה
  4. עלות התאמת דיאפרגמהדפנה מאיר
  5. גיסתי....ד"ר צבי מוזס, מכון שילה
קדם

סיפורו של ´הרקולס´: בין העולם הישן לעולם המודרני

"קברנה בציר 2014" הסכסוך מתחיל מבפנים: דן סודרי,37 אומן כותב ושחקן (פלייבק, ערוץ מאיר ועוד). תושב אבנת. ספרו "זמן אויר" מוצג ב"הדסטארט" ויראה אור בקרוב. סיפורו של הרקולס החייל של כולנו. על שורשי המלחמה ועל היחסים עם חמודי, חבר ילדותו ועל הארץ הטובה

דן סודרי
כ"ב אדר תשע"ז, 20/03/2017 11:56

דוּדוּ, "הרקולס", יושב עכשיו על הטרקטור האדום שלו אי שם בראש הר בארץ בנימין. בוקר. הטמפרטורה עולה במהירות, והסוכר יורד, מהעינב בחזרה לשורשי הגפן.

בערבית שבורה הוא דוחק בפועלים להחיש את הבציר.

חמודי מתרגם, ובמבט קצר מזרז את החבורה העובדת כבר מהבוקר בדממה ובריכוז. הוא מכבה סיגריה וזורק פתגם עוקצני על הערבית של הבוס, אפילו שהיא דוקא השתפרה.

דודו משליך לעברו בקבוק מים קרים ועוקץ: "יותר טובה מהעברית שלך, זה בטוח". שניהם מחייכים ודודו מחליף תחנה ברדיו.

"לָא! לָא! זה עבד אל-חלים חאפז! איך אתה מעביר באמצע?!".

"אכלתם לי את הראש הבוקר! כל בוקר פריד אל-אטרש, אום כ'לתום? זה לא נגמר! אין לכם משהו אחר?"

"אינתום רק גל גל גל גלגל"צ!!" מעוות חמודי את קולו , החיקוי מדויק, והחבר'ה צוחקים ומפרים לרגע את הדממה. "גלגל"צ על הבוקר זה כמו אתה שותה כוס חלב על בטן ריקה. הבוקר הוא מתנה, צריך לפתוח אותו לאט לאט", חמודי מתפייט לרגע והרקולס מחייך: "בסדר בסדר, רק נשמע חדשות ונחזור לבכיין הזה, טייב?".

"טייב, יאללה", משיב חמודי ומשליך צרור יהלומים סגולים-שחורים אל העגלה המזדחלת מאחורי הטרקטור האדום. אלה הן שורות מובחרות בכרם קטן. רום 900 מטר. קברנה. וזהו בציר ידני. השנה מנות הקור היו מעל ומעבר, צפוי פרי יפה, ומענבים טובים אפשר לעשות יין מעניין.

"עקב המתיחות בדרום, צה"ל מתכונן לאפשרות של כניסה קרקעית לרצועת עזה. שר הבטחון אישר גיוס של ארבעים אלף חיילי מילואים...", פולט הרדיו. מזה שבועיים שה"הפסקת" וה"אש"  נפרדים ומתחברים. הבני-דודים כבר פחות מתכווצים. הם ממשיכים לעבוד בריכוז המיסטי שלהם, כאילו לא שמעו דבר. רק חמודי נדרך ומציץ אל הרקולס. כבר עשרה ימים שהוא יושב קפוּץ בטרקטור, ורוטן.

"עוד לא קראו לך מהיחידה?" מסנן חמודי, מנסה להגיע אליו.

"וואלה, לא צלצלו מהקישור. רק החבר'ה מתקשרים, כן נכנסים, לא נכנסים, שיגעו אותם. אבל אני בכוננות".

"יע'ני, לא התקשרו אליך אבל אתה שמת התיק בכוננות שלך בבית?", שואל חמודי בטון חצי בודק חצי מתלוצץ.

"כן", משיב דודו בקול קצת מרוחק. "מה שלא יהיה אני צריך להיות מוכן".

חמודי תוקע בו מבט ארוך, מקפיץ את המזמרה באויר וחוזר אל השורות.

הרקולס מושך את הנייד מהכיס ומחפש את המספר של המ"פ. חמש שנים שלא קראו לו. אולי כבר ויתרו עליו מאז אותו אירוע, או שפשוט שכחו ממנו. שלוש שנים בילה ברכיבות על ההונדהxr 650  שלו. איפה לא רכב – עם אנשים, ובעיקר לבד. הוא, הכלי והשטח. ובין לבין קפץ לציד בהונג-קונג, אחרי הכסף הגדול. וגם הגיח קצת לתיאלנד. כבר שנתיים שהוא כאן. לא מאמין על עצמו שחזר. ועוד להתיישב על אותה פיסת ארץ, מטר מההורים...

בשבתות, כשהוא פוסע לצד אביו על השביל הצר בדרך לבית הכנסת, הוא שומע את הזקנים מגודלי הכרס והשפם, מחטטים: "אז מה? דודינק'ה שלכם חזר הביתה סוף סוף?". ואביו משיב בהומור: "כן, עשה מלא כסף וחזר הביתה. אבל  זה רק לבינתיים" – הוא קורץ לבנו, ושניהם מחישים צעד ומתרחקים.

"אתה יודע  שרק השפמנונים הזקנים קוראים לי דוד? אפילו הרמטכ"ל ב'מצטיין נשיא' קרא לי הרקולס כהן".

הכניסה לבית הכנסת היא תצוגת תכלית. מבטים ננעצים, בוחנים את גודל הכיפה, את אורך השיער.

"רבאק! אני כבר בן 30 והם עדיין במשחקי הקקי פיפי שלהם. שיחנקו", הוא חושב לעצמו ומפזם עם כולם: "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך..".

עם הזמן הוא למד להתעלם. כמו שאמר לו פעם אביו: "תעשה מה שנכון לך, עם חיוך, ושכולם יתבשלו עם הצו'לנט שלהם!". בתום סעודת השבת הוא מסתלק מההורים אל בקתת העץ שבנה לעצמו, קרוב לכרם, לוגם תה זוטה בלי סוכר. ומביט בכוכבים.

"כי תבואו אל הארץ" הוא מפזם מנגינה מהגנון באירוניה דקה של חקלאי בן חקלאי שגדל בלב ההתישבות העובדת, וכעת שב, כנוע, בתום מסע ארוך על פני שלוש יבשות.

הכיפה מקופלת ומונחת במגירת השידה הקטנה. הוא עובר לגופיה, מתיישב על המיטה ומזפזפ בסלולרי. זהו. עכשיו זה הרגע לטלפון המלחיץ עם אריה המ"פ. המחשבות רצות בקצב אש: "בטח לא יקבלו אותי; נראה אם הוא זוכר אותי בכלל; הכלב הפחדן הזה; הבן זונה; הלואי שכבר החליפו אותו; הלואי שאין משימות ליחידה, ולא יורדים לעזה".

השעות נוקפות ודודו מתלבט, ניגש לחלון, יוצא למרפסת הקטנה, מצטנף בערסל הסגול. עוד כוס תה. כל הלילה לא הצליח לעצום עין.

בוקר יום ראשון מפציע. שבוע חדש. שקט ארוך אופף את ההרים וקרירות חולפת בין הגפנים. ושוב אותן חדשות על נפילות בשטחים פתוחים וכוננות גבוהה. הפועלים עובדים במרץ והטמפרטורה עולה. הרדיו ממשיך בשלו מתוך הטרקטור המזדחל ומפזר ידיעות בין השורות:

"וכעת נשמע את המשורר המנוח מחמוד דרוויש בהקלטה משנת אלפיים ושמונה, ימים ספורים לפני מותו, מקריא שלושה משיריו של המשורר סמיח אל-קאסם שנפטר השבוע. מתוך הקובץ 'והיה כי תבוא ציפור הרעם'...".

"יאללה! חלאס עם החרטא הזאת! תחזיר לחאפז!". חמודי מתקרב אל הפיאט הזקן ומחזיר שוב אל התחנה הראשונה. "אני רוצה לבכות מתי שחאפז הוא שר, הוא כמו אלהים שיעשה לך סיפתח בבסטה על הבוקר".

חמודי מביט בהרקולס הבוהה, "אתה לא נראה טוב יא' סחבי, תיקח סגריה".

"שוקראן יא חמודי, אני הפסקתי", הוא מסית ממצחו תלתל ערמוני ארוך ומשתתק בטרם סיים את המשפט.

"דודו מה אתה ככה על הבוקר? בגלל המלחמה יעני?", חמודי מנסה להגיע אליו אבל הרקולס מתעלם. הוא כבר לא על הטרקטור עכשיו ולא בוצר בכרם. דודו רץ אל ראש הגבעה, מתנשף, מזיע, הנעליים לא מתאימות ולוחצות על הבהן. הציוד כבד והוא מאבד קשר עין עם החוליה שלו. הקסדה לא מותאמת ומתנדנדת, והוא שומע קולות מכל כיוון ולא יודע לאן לפנות. הערפל מכביד על הראות ופנס הכביש המרוחק יוצר הילה כתומה ומתעתעת. הוא נצמד אל הטרסה ומסתתר. שומע את קריאות ה"אללה הוא אכבר" שלהם מתקרבות. החוליה שראה קודם ליד לכביש נמצאת ממש מעליו, ואיתה עוד עשרות צעירים משולהבים. חלקת השדה שלפניו מרוצפת באבנים גדולות שהם המטירו לפני רגע. לפתע רעול פנים אחד יורד לכיוונו. בידו חפץ כהה. אולי רימון? הוא לא יודע אם הבחור מבחין בו או לא. הזמן נעצר. הדם אוזל ממוחו והרקות הולמות. אין רגע לחשוב. צריך לעשות משהו. הבחור מסתובב, ידו מונפת ולא ברור מה בתוכה. "הוא מסתכל אלי? הוא גילה אותי?". הפנס הכתום והילת הערפל ממשיכים לעמעם את הדמות. הטווח אינו עולה על חמישה מטרים. "אם אספיק לרוץ אליו כדי ללכוד אותו אתגלה והם ירגמו אותי באבנים. מצד שני, לירות זה לא בדיוק הנהלים. מה נהלים עכשיו לעזאזל?!". הוא משתהה. נצח נוסף חולף. רגבי  אדמה נושרים על קסדתו. מעליו עוד שלושה רעולים לפחות. הוא לוחץ על ההדק, בום! כדור אחד לרגלי הבחור והוא נופל ארצה. לא! הוא ירה אחת, ונשמעו חמש! חברי חולייתו מציצים לפתע מהשיח הסמוך. גם הם מתנשפים והמומים. "איפה הייתם לעזאזל?!". הוא לא ממתין לתשובה. הבחור מוטל וההמון נסוג כהרף עין ונעלם בתוך הכפר. בעוד שלוש דקות יהיה כאן שמח. "אני שוקע, אני שוקע", הוא שומע קול מתוכו, "אסור לי להקשיב לזה, אני יותר חזק מזה, אני סופר עד עשר –  ויוצא מזה".

"הרקולס! יא' דודו! תיזהר מן אל סיבוב!" חמודי צועק. אך דודו עדיין הוזה. חמודי קופץ על הטרקטור, מושך את בלם היד ומכבה את המנוע – נימה וחצי מקצה הטרסה.

"אבל חברים שלי! אני חייב לחזור לשם!" הוא ממשיך למלמל, ולפתע משתתק ומביט בחמודי בעיניים המומות. ידיו עוד אוחזות בהגה בכוח מופרז ולבו הולם בו בפראות.

"אתה חולם, יא' אחוי, מה קרה?" – חמודי שם עליו יד.

דודו יודע בתוכו שיחזרו אליו מהיחידה ושעליו לכבות את הסרט ההוא, לחזור לענינים בכרם, ולסיים את היום הזה. במשך הלילה, בבקתה שלו, ישכב בגופיה מתחת לחופת השמים וכבר יחשוב מה לעשות. רק לא להמשיך לחכות ככה.

"עזוב מה קרה לי, לא משנה, אתה לא תבין", הוא אומר ומביט לאחור. כל הפועלים עודם קפואים במקומם.

"הפסקה, יאללה יא ג'מעה, תצאו להפסקה!" הוא נושף לעברם.

"חמודי, תודה יא סחבי, הצלת אותי. שוקראן חמודי".

"נבהלתי עליך, יא עיוני. רוצה מים קרים?".

לא מים. יש'ך סיגריה בשבילי?".

 

*******

למחרת בכרם, עם אור ראשון, הם ממתינים לו בסמוך לשער.

חמודי מתקרב אליו.

"בוקר טוב יא' הרקולס!".

"סבאח אל-חיר יא חמודי, בוקר טוב ג'מעה, מה המצב?".

"ברוך השם, אלחמדללא".

"אחלה, יופי!".

הפועלים מהנהנים לשלום, צועדים אל עבר הכרם ומתפזרים איש איש וצרורו בידו. שניהם נותרים לעמוד ושתיקה ביניהם.

"יאללה, בוא נלך לרתום את העגלה", מציע דודו.

הם צועדים אל עבר המחסן. שעת דמדומים קרירה. הציפורים כבר בעמדותיהן והטל נח על הכל. שתיקה מעיקה רובצת בין השניים מאז אמש. הם נכנסים אל המחסן. חמודי לוקח את ארגז הכלים וניגש אל המנוע של הפיאט.

"תתניע רגע" אומר חמודי, "היה רעש אתמול במנוע, אני רוצה לבדוק משהו". הרקולס עייף ושותק וממלא פקודות.

"תשחק רגע עם הקלאץ'. עכשיו תן הרבה גז. עוד קצת. זהו. ח'אלס. תכבה מנוע".

הרקולס עדיין בוהה. חמודי מניח את הארגז, אוזר אומץ וניגש אליו:

"זה בגלל הבחורה, הא?".

"מי? אור?".

"כן".

"לא. לא הולך לי איתה, אבל זה לא בגללה".

חמודי מסתער עליו: "היא לא בשבילך, תשמע ממני. היא כמו חבל על הגרון שלך, היא דתיה חזקה יותר מדי בשבילך. יעני דוסית".

הרקולס צוחק בקול, "תעשה לי טובה חמודי, מה אתה מבין בדוסים, אתה?".

"וואלה מבין יותר ממך!" נעלב חמודי. "כבר שבע עשרה שנה אני כאן. מכיר את כולכם! למה מי עבד עם אבא שלך כשאתה הסתובבת בעולם ועשית מה שבא לך. עבדנו ביחד, כמו הבן שלו אני הייתי. את כל המפתחות היו לי. אתה בכלל ז'דיד! יעני, חדש פה, בג'אבל טוויל".

"אני נולדתי פה חמודי, תרגע!".

"ואבא שלך איפה נולד? בירושלים. אתה רואה?!".

"ח'אלס חמודי,  נפלת עלי כבד הבוקר עם החפירות האלה. יאללה, תעשה שחור חזק. לא ישנתי כל הלילה".

חמודי פולט אנחה ומתרצה, חושף טור שיניים לבנות, מתרחק לעבר המטבחון וזורק:

"אצלנו יש משפט שאומר "אין בעיה שקפה לא יכול לסדר". 

הוא מניח את הפינג'אן המפויח על הכירה הקטנה, ובזמן שהמים רותחים הוא מדיח את הכוסות והכפיות מאמש. הרקולס מעמיס ציוד על העגלה ובוצע חבילת וופלים לשני חלקים. הם מתיישבים על הארגזים ההפוכים. הקפה חם ומריר וחזק. שניהם לוגמים.

"תברך, מה אתה מתבייש?". מתגרה חמודי בחיוך.

"שתוק כבר", צוחק דודו, וחמודי נדבק גם הוא בצחוק.

"מה, אני לא יודע שאתה חוזר בתשובה?".

"עוד פעם אתה מתחיל?".

"טייב, חלאס, אני שותק".

"האמת היא שתכל'ס היא כבדה עלי".

"אני אומר לך יא' דאוד, אל תהיה אתה כמו אלה, מתחתנים בני עשרים וחמש שלושים ומולידים ילדים כל שנה. תחכה קצת".

"מה אתה מדבר חמודי, אתה בכלל לא בכיוון! גם בגיל ארבעים אתה לא תתחתן".

"וואלה, אצלי האישה והחיים זה כמו המלקי. אני אוכל את הלבן לאט לאט, כמה שיותר לאט, עד שמגיע לשחור ואז – אין מה לעשות, יעני, כמה שנחכה יותר – יותר טוב".

"אתה, לכל דבר יש לך דוגמא, צריך לכתוב עליך ספר".

שניהם משתתקים ולוגמים. קרני השמש חודרות מבעד לסדקים בקירות הפח של המחסן ומטילות כתמי אור.

יום ראשון מפציע על ג'אבל טוויל.

חמודי מניח את הכוס על הקרקע ומתבונן בהרקולס.

"עוד לא התקשרו מהיחידה שלך יא' סחבי?".

"התקשרו. אתמול התקשרו, בדיוק רציתי לדבר איתך".

"שו? מה? אתה הולך?".

"חמודי, אין מה לעשות! צבא זה צבא".

"תגיד להם שאתה חולה, שאתה מתחתן, שעשית תאונה בעבודה".

הרקולס נעמד, מתמתח ומחייך לרגע בשובבות. הוא מצדיע לחמודי ומזמר כמו במארש צבאי:

"זקוף קומה אצעד / בראש מורם אצעד / צרור זית לי ביד / ארון לי על כתף".

והוא מקיף את חמודי בצעדי תס"ח מתוחים.

"עוד פעם אתה והחיים ג'ורי הזה?", שואל חמודי וצוחק.

"לא יא חביבי, לא חיים גורי, זה משלכם".

"משלנו?".

"עזוב, כשאני אחזור משם אני יעביר לך סדרת חינוך. הבנתי דברים חשובים בלילה, אבל עכשיו אני צריך ללכת, יא' אחוי!".

"אז מתי אתה חוזר לג'אבל טוויל יא' סחבי?".

"כמה שיותר מהר חמודי, תאמין לי, ברגע שישחררו אותי אני עולה על הטנדר ובורח משם".

"בחיאת דודו, תשאיר לי את הטנדר! יש לי דברים לסדר בכפר. תיקח את האופנוע".

"מה אופנוע? מה אני יוצא לטיול?".

"אני חייב את הטנדר. תעשה טיול קטן בעזה ותכנס באמאמא שלהם, הא? שיתנו לנו לישון בשקט", אומר חמודי ופניו מתכוצות בכעס.

"תרגע אחי, אני בסך-הכל הולך 'להפוך את העולם למקום בטוח יותר לבני אדם' ", הוא קורץ ומדקלם ושניהם פורצים בצחוק.

"זה העולם, אני אומר לך חמודי, הדא אל עלם".

"תשמור לי על הכרם, הא?". והוא נותן בחמודי מבט עמוק ומכשכש בצרור המפתחות. חמודי מהנהן וקוטף את הצרור. הם מתחבקים וטופחים איש לרעהו על השכם.

"יאללה ביי, ודיר באלק אם תאבד לי את המפתחות כמו בפעם שעברה".

   

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגיות: דן סודרי
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. אוי, זה מעולה!
yissi 3/20/2017 8:42:00 PM
חייב עוד....

כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד