תעשי רק מה שאת אוהבת...

כשאת מגיעה למקומות של כל מיני דברים בקטגוריית "דברים שהורים עושים עם הילדים שלהם" אולי כדאי שתעצרי רגע ותשאלי: רגע, אני רוצה את זה? אני נהנית מזה?

חדשות כיפה אורנה דן 13/07/16 10:55 ז בתמוז התשעו

תעשי רק מה שאת אוהבת...

כשבתי הבכורה היתה בת 4, הבנתי שאמהות צריכות להקריא לילד סיפור. לפני השינה, או לא לפני השינה, ופשוט לא אהבתי את זה, זה היה נראה לי כמו עול, סוג של מטלה שהורים "צריכים לעשות".

האפשרות להסב לבתי הנאה הכרוכה בסבל או שעמום שלי, לא נראתה לי הגיונית, ומצד שני, הרגשתי ממש פושעת, אמא שלא מקריאה סיפור לילד שלה. רק מדבר אחד הרגשתי שאני יכולה ליהנות. סיפור בחרוזים. אין לזה הסבר עמוק או הגיוני, אני פשוט אוהבת משקלים, חריזה, כל הקצב הזה עושה לי משהו כיף. ועם זה יכולתי לזרום, אז כן, ע. הלל היה הסופר האהוב עלינו, ויש לי הרגשה שעד היום היא יודעת בעל פה קטעים מסיפוריו המחורזים.

נראה לי שבמשך השנים התודעה הזו הפכה לאבן יסוד. "תעשי רק מה שאת אוהבת", זה לא רק שיר, זה באמת משפט שמתנגן לי בתודעה.

כל מיני דברים בקטגוריית "דברים שהורים עושים עם הילדים שלהם" אני עוצרת רגע ושואלת, רגע, אני רוצה את זה? אני נהנית מזה?

מה המסר?

החיים הם חגיגה יפה ושמחה. אני נהנית ממנה, אנחנו נהנים ממנה יחד. בואו נחגוג יחד את חגיגת החיים. ילדים מקסימים שלי.

אני רוצה להנות איתם. ובשביל זה אני צריכה טיפה לעצום עיניים ממה שקורה בחוץ, ולהרגיש ממה אני באמת נהנית. ממה אנחנו נהנים ביחד.

הרי בסך הכל, הורות זו הזדמנות נהדרת, לחזור לילדה שבך, לגיטימציה להנות מיצירה, משחקים, שטויות או הרפתקאות.

אני לא אצטופף איתם בחופש בתור מיוזע לקופות של איזו "אטרקציה", אני אחפש רק את המקום שגם אני נהנית (יוו, איזה אגואיסטי זה נשמע, נכון?)

אבל התוצאה תמיד בסוף מדברת בעד עצמה. יוצאים לסוג של פעילות שכולנו נהנים ממנה, לא יוצאים למשהו שהילדים נורא רוצים ואמא תרגיש ממורמרת.

שנים על שנים העברנו את החופש הגדול בצורה רגועה וחסכונית, רק בגלל שלא אימצנו את הצורך "לעשות איתם משהו" ובכל פעם שעלתה בפורומים השונים השאלה "מה אתם עושים עם הילדים שלכם בחופש" שגררה אחריה שלל רעיונות לאטרקציות, הסבתי את ראשי הצידה, והבנתי שזה לא בשבילי. אנחנו מאפשרים לכל המשפחה להעביר את היום החם בעצלתיים, כמו נמרים בקיץ, ברביצה במזגן, ומתוך הכרה שגם "כלום" זה משהו חשוב כנראה בבניית האישיות, ורק בשעות אחה"צ המאוחרות, החל מ18.00 כשמתחיל להיות נעים, היינו יוצאים כולנו, שועטים על בימבות קורקינטים ואופניים לגינה הקרובה, ונשארים בה עד 21.00-22.00 כאשר אבוש יוצא אלינו בשמונה עם ארוחת ערב שהוא הכין (מצה בריי) וזה היה כיף גדול. בשבילי רגיעה באוויר, ובשבילם משחקים במתקנים, בארגז החול, בלי לחץ.

ההכרה בערכו המרגיע של האויר הצח בחוץ הגיעה כשהייתי סוכנת נסיעות, יושבת במשרד מהבוקר עד 18.00 בעבודה אינטנסיבית ותובענית. ואז צריכה להגיע הביתה, שם מחכים לי ששה ילדים בגילאי 1-11 למה שנהוג לכנות "המשרה השניה שלי", והראש מפוצץ גם ככה מיום שלם של טלפונים. איך משלבים את הדברים? אני צריכה להירגע ולנוח מיום עבודה, ומאידך הילדים צריכים אותי.

קבעתי איתם, שאנחנו נפגשים בגינה! היישר מהעבודה הגעתי לגן השעשועים הקרוב לביתנו. זה היה נפלא. באמת. בשבילי, לשבת על ספסל ולנשום את האויר הטוב של ירושלים, היה כל מה שהייתי צריכה. ולראות את הילדים שלי באוירה כזו הוסיף לי המון אנרגיה. לפעמים מספיק ככה חצי שעה, שעה. ואז להגיע הביתה בכוחות מחודשים להתחיל מקלחות וארוחת ערב והכל.

כל כך שונה מלהגיע מהמולת העבודה היישר להמולת הבית והילדים.

הפוגה לילדים וגם לך(צילום: shutterstock)

אז בשנים האחרונות, ככה נראו חודשי הקיץ שלנו: כל היום עובר ללא פעילות מוגדרת. (ההורים עובדים, הילדים נמרחים, ומשתדלים לא להציק להורים ולהיפך) ואז בשש, כשכולנו זקוקים לאויר וכשנמאס כבר מזמזום המזגנים, יורדים למכולת, קונים פיתות, גבינה צהובה, מלפפונים חמוצים, ענבים, ונכנסים לאוטו, וכל ערב לפארק אחר בירושלים. מגיעים כשהפארק עדיין די מלא, ונשארים עוד הרבה אחרי שכולם עוזבים. כיף גדול, שונה מאוד מהיומיום, יציאה משיגרה, ובלי הוצאות ענקיות.

תמיד אמרתי לעצמי: אם היינו לוקחים עכשיו צימר באיזה מקום מה היינו עושים? אז נעשה צימר בבית, ונרגיש את החופש בלי הבלגן של האריזות והנסיעות.

כך נראה החופש הרגוע שלנו: שיגרה רגועה עם יציאה בערב, פעם אחת ויחידה לים )ותמיד בהרגשה שנעשה את זה עוד פעם וזה לא קורה) פעמים ספורות לבריכה,

אתרים ואטרקציות מקבלים את החותמת שלי רק אם גם אני מפיקה מהם הנאה. אם זה מוזיאון המדע, אני יודעת שיש לי את הפינה שלי שם, לשבת באויר, לשתות קפה, לקרוא ספר, והם מסתובבים ונהנים מנוכחותי הקרובה במקצת אך לא מעיקה.

התוצאה היא באמת משהו הרמוני, אף אחד לא מרגיש קורבן, וזה כנראה העיקר.

אורנה דן, ירושלמית , אם ל 13 ילדים דולה, תומכת לידה ומשפחה ומתמחה בהנחיית הורים

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן