סיפורה של דליה שץ - "אם הפצועים"

אירועי יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שיחול ביז' כסליו נפתחו אתמול ונדמה שאין מרואיינת מתאימה יותר לציון היום הזה מאשר 'אם הפצועים', הגב' דליה שץ, שהייתה מיוזמי הרעיון וכבר 40 שנה שהיא מטפלת במסירות בפצועי צה"ל השונים. שץ קיבלה על פועלה גם 'אות הנשיא' מהנשיא וייצמן יחד עם תואר אם הפצועים' אותו היא נושאת בגאווה.

שץ היא ילידת המושבה כרכור. אביה, אליהו דוד בדש, היה ממייסדי המושבה ושימש כ"מוכתר" שלה. לימים התחתנה דליה עם אברהם שץ, שהיה ראש המועצה ואיחד את פרדס חנה-כרכור. "בית הוריי היה פתוח לרווחה כמו אוהלו של אברהם אבינו, למרות שהיו לו רק 3 פתחים. המונים היו מגיעים אליו כדי לאכול ולבקר. משם ספגתי את נושא הנתינה" מספרת שץ.

"התחלתי את הפעילות שלי מטעם האגודה למען החייל, כמרכזת מטעם חיל השריון. טסתי לסיני כל שבוע וטיפלתי בכל התחנות של השריון בסיני והקמתי להם מועדונים. דאגתי לבנות ולחדרי האוכל." מספרת שץ על תחילת הפעילות שלה עם חיילי צה"ל.

אם הפצועים ואבי הפצועים

מי שמייסד את מפעל החיים של שץ, והופך אותה לאחת הנשים הפעילות הבולטות בתחום, הוא האלוף חיים ארז מפקד האוגדה. "לחיים ארז, שהיה מיודד עם 'אבי הפצועים', שמחה הולצברג, היה ידיד עשיר מבלגיה בשם אדוארד נוטנס. כשהגיע נוטנס לביקור בישראל, לקח אותו לביתו של שמחה הולצברג. כל בוקר היו מגיעים הפצועים לביתו של הולצברג לארוחת בוקר. ארוחת מלכים של ממש. כל מי שהיה מזדמן לסביבה, היה מגיע עם דברי מאכל, ויחד היו יושבים עם הולצברג. כשיצא משם נוטנס הוא היה כל כך נרגש שנתן לארז 250 אלף דולר כדי לחלק לפצועים", מספרת שץ.

האלוף ארז פנה לידידו ואל"מ חיים עדיני, והם הקימו יחד עמותה לפצועי צה"ל ולאלמנות והיתומים. "היות שהוא ראה את העבודה שלי בשטח, הוא פנה אליי והציע לי להיות המזכירה של העמותה. הייתי מאושרת ואמרתי לו שבשביל זה נולדתי - לעזור לאחרים", היא מספרת בהתרגשות.

"ארז לקח אותי לשמחה הולצברג, אליו התלוויתי במשך כמה שנים והוא היה 'הסטאז'' שלי", מספרת שץ בחיוך ומוסיפה כי זה היה כמה שנים לפני מותו של הולצברג והיא זכתה להיות במחיצתו וללמוד ממנו רבות.

"שלוש פעמים בשבוע, הייתי נוסעת מכרכור לביתו של הולצברג, ובשעה 11 בבוקר היינו יוצאים מלווים בחייל עם רכב ממשרד הביטחון. הולצברג היה ממלא את הרכב במתנות, והיינו יוצאים לסיבוב גדול בבתי חולים בכל הארץ, עד הלילה, שאז הייתי חוזרת בחזרה הביתה", מספרת שץ.

בואו נעשה לחיים

במהלך השנים, חוותה שץ חוותה כמה חוויות מעניינות במיוחד, יחד עם 'אבי הפצועים' שמחה הולצברג. חוויה מכוננת אחת, הייתה במלחמת שלום הגליל. "יצאנו ביום השלישי של המלחמה בבוקר, לבקר פצועים" מספרת שץ. "תחנה ראשונה - בית החולים רמב"ם. כמובן שהולצברג שלח את הנהג, להביא בייגלך ממאפיה סמוכה, כדי לחלק לפצועים. בית החולים היה כבר עמוס בפצועים ואפילו בפרוזדור שכבו פצועים. עברנו מאחד לאחד וחילקנו להם מתנות, דיברנו, עודדנו והמשכנו הלאה לבתי החולים בעפולה, בנהריה ולבסוף בית החולים בצפת. כבר הייתה שעה מאוחרת בלילה והייתה האפלה (התושבים התבקשו שלא להסתובב בחוץ ולא להדליק אורות נ"ל). פתאום, אומר לנו הולצברג אנחנו נוסעים לחמ"ל שהיה בצפת. הגענו לשם, והקצינה שפתחה לנו את הדלת וראתה ארבעה אנשים לא מוכרים, סירבה לבקשתו של הולצברג "להיכנס לראות את המפקד". היא אמרה שכולם בישיבה ואי אפשר בשום אופן להפריע להם. את הולצברג זה לא שכנע הוא פשוט פרץ את הדלת ואנחנו נכנסנו מיד אחריו. ראינו חדר שמואר בנרות (בשל ההאפלה נ"ל) ומסביב יושבים כל הקצונה הגבוהה של צה"ל עם הרמטכ"ל. הם ראו אותנו הם כמעט 'השתבצו'. איך העזנו להיכנס...", מתארת שץ את המצב המוזר.

"בתחילה הייתה דממה, ואז הולצברג, שנהג להסתובב תמיד כשבקבוק ויסקי ביד, ממנו היה מוזג לפצועים, אמר למזכירה "תביאי כוסיות". המזכירה הייתה המומה, אך הנמרצות שלו גרמה לה להביא כוסות והוא מזג לכל אחד מהקצינים כוסית והרמנו לחיים. הולצברג סיפר להם איזה בדיחה ופתאום כולם התפרצו בצחוק וכל האווירה המחושמלת הפכה להיות לכמה רגעים שמחה. הוא פרץ לכל מקום ואי אפשר היה לעצור אותו", מספרת שץ בגעגועים.

שייח פאיז אבו ראד, נכה צה"ל דרוזי, שנפצע בתאונת אימונים שגרמה לאיבוד שתי רגליו ושני ידיו ואיבוד הראייה שלו מספר ל'כיפה': "כשנפצעתי, היו לי אבא ואמא. אבא - שמחה הולצברג ואמא - דליה שץ". אבו ראד, שלמרות פציעתו המורכבת שמוערכת ב350% נכות, ממשיך בפעילות חברתית וציבורית בציבור הדרוזי, אומר כי שץ היא המורה שלו בכל הקשור לנתינה וסיוע. לאחר פציעתו ליוותה אותו שץ במשך כמה שנים בהם הספיק להתחתן, להביא לעולם שלוש בנות, ולחלות ולהחלים ממחלת הסרטן. "דליה הייתה שם בשבילי ברגעים הכי אפלים של המחלה, היכן שאפילו המשפחה המעט רחוקה כבר לא הייתה מסוגלת להיות, והיא בשבילי כמו משפחה", הוא מצהיר.

(צילום: באדיבות המצולם)

לחזור אל החיים - הפצוע הקשה ביותר

לשץ הנמרצת סיפורים רבים, מתוך החוויות הרבות שלה, ולפני שנתיים הוציאה את ספרה 'לחזור אל החיים' עם סיפורם של 17 פצועים, אותם ליוותה תקופה ארוכה. כשביקשנו ממנה לבחור עבורנו סיפור מיוחד, היא בחרה את סיפורו המרגש של אחד הפצועים מפיגוע שהתרחש בהר מירון לפני כעשור. "אחד החיילים שהיה אמור לאסוף את הקצינה שלו, בצומת הר מירון, נסע באוטובוס מכרמיאל לצומת. וכשירד, ירדה יחד איתו המחבלת ופוצצה חגורת נפץ ממש לידו. שישה חיילים נהרגו, ונפצעו עוד כמה והוא ביניהם" מספרת שץ. "אחרי כיום או יומיים, הייתי ליד מיטתו ברמב"ם. שכבו שם, בטיפול נמרץ, שישה חיילים, שזה היה מקרה מיוחד במינו שכל כך הרבה חיילים מאושפזים יחד. עברתי ממיטה למיטה, עד שהגעתי למיטתו ונאלצתי לעזוב את המחלקה, כי הרגשתי שלא היה מכוחותיי לראות המראה הקשה", מספרת שץ שכבר ראתה ב40 השנים האחרונות מראות קשים מנשוא.

"הוא היה כולו חבוש, עם צווארון מיוחד, שהחזיק לו את הראש, שהיה חבוש גם כן כולו ורק לפה והנחיריים עשו חורים. לא ראו בכלל פרצוף", מתארת שץ את מצבו הקשה. "הבחור הזה נפצע מאד קשה, פציעה שגרמה לו לעיוורון ואיבוד השמיעה. בנוסף, כף היד שלו הייתה צריכה חיבור מחדש ועם פגיעות רבות באיברים הפנימיים".

הפצוע הזה, היה מתנדב שעלה מאנגליה וכל משפחתו הייתה בלונדון. שץ פעלה באופן מיידי כדי לסייע לאמו להגיע באופן מיד לישראל. "לטפל בבחור הזה, היה דבר מסובך. אבדן הראיה והשמיעה הקשו עליו מאד. אביו היה קירח והיה לוקח את ידו ומלטף לו את הראש ולפי זה זיהה את אביו. הטיפול בו היה אחד הקשים שאני זוכרת. כמובן שאני כמה שנים טובות טיפחתי וטיפלתי בו כשאנו מתכתבים באמצעות לוח עץ עם אותיות", מספרת שץ ומוסיפה, "לקחנו אותו לרופאים הכי טובים בתחום העיניים, הוא כל הזמן הוא אמר לי דליה לא יכול להיות שאני לא אראה יותר.. בטח יש בעולם איזה שהוא טיפול... רק לאחר שהמומחה הבכיר ביותר אמר לו שמדובר בנזק סופי, הוא קיבל את גזר הדין".

היא המשיכה בטיפול גם במשפחתו של הפצוע, שאביו, היה מנהל בית ספר בלונדון שנותר עם עוד 4 ילדים באנגליה והאם נותרה בישראל כדי לטפל בבנה. "בחגים היינו עוזרים לכל המשפחה להתאחד ולהגיע ארצה וסידרנו להם אירוח לאורך שנים".

ההתמסרות של שץ לטיפול בפצועים היא מפעימה, כך שהיא לא נותנת לשום דבר להפריע לה. "לא היה שבוע שלא באתי לבקר אותו. יום אחד הוא צלצל אלי ב-12 בלילה שחברה שלו עזבה אותו והשאירה אותו בלי מלווה. כמובן שלא נתתי לו כעיוור להישאר לבד, לקחתי מונית והגעתי אליו והייתי איתו עד לפנות בוקר, אז הגיע מלווה כדי להיות איתו", היא מספרת.

לסיפור הזה יש גם סוף טוב, "כיום הוא נשוי באושר עם ילד. במהלך הזמן עשו לו ניתוח מאד ייחודי והשתילו בראש בכל צד של האוזן מכשיר שמחובר ישירות למוח והוא התחיל מעט לשמוע והוא למד מחשבים באוניברסיטה", אומרת שץ בשמחה.

[embed]

נפגעי ההלם הפצועים הקשים ביותר

במשך 23 שנים, הייתה שץ מזכירת העמותה למען הפצועים של ארז ועדיני, ולאחר פירוקה, פעלה באמצעות עמותה שלה שנקראה 'אם הפצועים'. "בתקופה של העמותות, הרמתי אירועים מאד גדולים למאות פצועים, בהשתתפות ראש הממשלה וכל הקצונה הבכירה של צה"ל. כיום אני פועלת עם עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי. לקחתי על עצמי טיפול מסיבי בפגועי הלם קרב, שלדעתי הם הפצועים הכי קשים. יחד עם העמותה אני מארגנת סדנאות לפגועים עצמם ומשפחותיהם".

לשאלה כיצד היא מספיקה גם להתעסק עם הנושאים המנהלתיים ועם הביקורים של הפצועים, כשיש להזכיר שמדובר באשה לא צעירה כלל, משיבה שץ בחיוך: "שאלה טובה. בתקופות מלחמה, אני כל יום בבית חולים אחר. לאחרונה, לצערי הרב, נאלצתי למתן את הפעילות, כי התחלתי לסבול מכאבי גב שמשליכים לרגליים ואני מתמקדת יותר בנושא הטיפול בפצועי טראומה".

"כבר הרבה שנים מאז שאני פוקדת את כל סוגי הפציעה", מספר שץ. "ראיתי לנגד עיניי מאות מאות של פצועים, בכל המצבים. עצם זה שאתה פוגש פגוע הלם קרב והוא נראה נורמלי לגמרי ואתה לא רואה שום סימן, שהרי הוא לא קיטע רגל או יד והוא חביב ונחמד ומעט מאד אנשים יודעים מה קורה מאחורי הקלעים, מה קורה לאותו אחד נחמד, כשהוא עוצם את עיניו בלילה, ולא יכול לישון מהמראות של חבר גוסס אותו ראה ברגעיו האחרונים. אי אפשר לתאר את מה שהם עוברים", מסבירה שץ את הסיבות להתמקדותה בפצועי הלם קרב כשהיא מוסיפה שיש יוצאי צבא עוד ממלחמת יום כיפור, שהם בגדר פגועי הלם קרב. "יש כאלה שאפילו לא יודעים עליהם והם לא מטופלים. מדובר באלפי חיילים מכל המלחמות" היא מסבירה.

המדינה מקשה על הפצועים

"קשה מאד לרפא אותם וזו בעיה מאד כאובה. מלעיטים אותם בכל כך הרבה כדורים שגם פוגעים בבריאותם. אני חושבת שצריך לעשות למענם הרבה יותר, ולהשתמש בשיטות חדשות, שוועדת השיקום לא מוכנה לקבל למרות בקשתי", מתלוננת שץ.

היא מוסיפה כי פצועי הלם קרב, לא מוגדרים בתוך הפציעות הרגילות, מה שהופך את הטיפול וההכרה בהן לסבוך הרבה יותר. "לפעמים אפילו לא מדווחים עליהם. לפני שנים לא היה קיים חדר טראומה והיו מקרים שאחרי עשר שנים פתאום גילו הפצועים שהם פגועי הלם קרב ואז הם היו צריכים לפנות לאגף השיקום ולהתחיל מחדש את התהליך כדי לקבל אחוזי נכות. עד היום יש להם מלחמה די קשה עם אגף השיקום, עד שהוא מאשר את אחוזי הנכות", מספרת שץ ומביעה טענות קשות מאד כנגד אגף השיקום על התנהלותו מול הפצועים. "הפצועים עוברים מהלך של סיוט. הם מחכים לכל וועדה חצי שנה. תאר לך פצוע, שחיכה לוועדה בכיליון עיניים, ולפני שהלך לוועדה הוא אמר לי בהתרגשות שסוף סוף קיבל את הפגישה המיוחלת, אך כשהוא מסיים, הוא אומר לי שהשפילו אותו. הם לא מאמינים לפצועים ושולחים אותם לעוד רופא ועוד רופא ודוחים את האישורים לפעמים במשך שנים", מאשימה שץ ומספרת כי בזמנו נהגה להעביר דרך העמותות, בהן פעלה, סיוע למשפחות הפצועים שנקלעו למצב כלכלי קשה מהתמשכות התהליך.

במאבק על הקרדיט ליום ההוקרה, שכחו את דליה

שץ חשה מעט פגועה, מכך שלמרות שהיא הייתה זו שפעלה במשך שנה שלמה למען יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל, גורמים אחרים השתלטו על העניין והיא נותרה מחוץ למעגל המוזמנים לטקס בבית הנשיא. "זה כואב לי. שנה שלמה הקדשתי לנושא של יום ההוקרה, יחד אליעד אברקי מירוחם, האחראי על בני עקיבא באזור הדרום, ועכשיו זה כאילו נשכח".

שץ מספרת כי אברקי צלצל אליה יום אחד וסיפר לה שאשתו, פגשה הלום קרב באירוע, והפגישה הזו הביאה לכך שהוא חש שהוא לא היה מודע כלל לנושא. "אברקי התחיל להתעניין בנושא של פצועי צה"ל, ועלה בדעתו שזה לא בסדר שהם לא מקבלים מספיק הערכה וכבוד, על היותם פצועי צה"ל. כשהוא פנה אליי, אמרתי לו שאני מחכה לטלפון כזה כבר למעלה מ-30 שנה ואני גם חושבת שהם ראויים להרבה יותר הערכה וכבוד מהיישוב בארץ. שנינו קיימנו פגישות רבות והיינו נוסעים יחד לבתי ספר בדרום, שם הייתי מרצה בפני התלמידים על הנושא של פצועי צה"ל" מספרת שץ.

(צילום: באדיבות המצולם)

"אמרתי לתלמידים שכשומעים ברדיו את ידיעה ששלושה חיילים נפצעו, "אחד אנוש, אחד קשה ואחד בינוני", אף אחד לא מתאר לעצמו מה זה בינוני. זה יכול להיות כריתה של יד ורגל. זה פרטים שלא כולם מודעים אליהם, ואומרים "ב"ה שהם לא נהרגו", אך מה שעובר עליהם אחרי זה כאב לכל אורך החיים", אומרת שץ.

היא מספרת כי באותה שנה שנוצר הקשר עם אליעד, מלבד ההרצאות בבתי הספר, הם קיימו ישיבות עם מנהלים של בתי ספר והרצאות לפני מורים ובכל מיני אירועים על החשיבות של יום ההוקרה. "הייתי גם במליאת הכנסת, ולקחתי חלק בתהליך שנה שלמה, כדי שנקבל אישור על יום ההוקרה וכשהוא יוצא אל הפועל - פתאום שכחו את מי שלקח על עצמו את הנושא. וגורמים אחרים הוזמנו לאירוע בבית הנשיא והמארגנים המקוריים נשכחו", אומרת שץ בכאב.

גם אבו-ראד טוען כי שץ לא זוכה בהערכה לה היא ראויה, ובשיחה עם כיפה אמר: "אישה כמוה, הייתה צריכה להדליק משואה בהר הרצל. המדינה לא מספיק ידעה להשתמש ביכולות האדירות שלה ובעוצמות האדירות שהיא מסתערת על משימות, כשהיא פתאום נראית צעירה בהמון שנים".

נציין, כי באירוע המרכזי של יום ההוקרה לפצועי צה"ל, שמקיימת מנהלת יום ההוקרה, באולם ארנה בירושלים, יוענק מגן הוקרה ותעודה הערכה לגברת דליה שץ על פועלה ארוך השנים ועל תרומתה המיוחדת למען פצועי צה"ל.