לא יאמן, אבל שוב הגיע הראשון ליולי.
אני, השבח לאל, כבר לא בענייני קייטנות ובייבי-סיטרים (הקטנה סיימה כתה ה', ובתרגום חפשי: אמא עובדת, מותר להפריע לה רק במקרה של שרפה...), אז בשבילי התאריך הזה הוא הזדמנות להתבוננות. על עצמנו, על ילדינו, על מערכת החינוך. מין "ספירת מלאי" של השנה החולפת ומחשבות לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.
מחשבה ראשונה - מי צריכה מתמטיקה?
השנה שרדנו "בשיניים ובציפורניים" את הקבצה א'2. בסוף השנה התבשרנו שמעמדנו בהקבצה בספק, ובתחילת השנה הבאה ייערך מבחן שיקבע את גורלה של הבת. אני מאמינה שאסור לוותר על מדעים - במיוחד לבנות שבאופן טבעי מקבלות "הקלות" מהסביבה שמעבירה מסרים גלויים וסמויים בהקשר של נשים ומדעים (בסגנון "זה לא בשבילך" "קשה לך - תוותרי..." ועוד מסרים מחלישים). אבל מה אם באמת הילדה תהיה מאושרת יותר בהקבצה ב' שתשאיר פחות מקום לכאבי לב ומפחי נפש ויותר זמן לצייר, לכתוב, לרקוד (ולבלות בפייסבוק...)? והראיה: אמה של אותה בת עשתה חמש יחידות מתמטיקה שמלבד גאווה ביכולותיה לא הביאו לה דבר. והראיה שכנגד: כשאביה של הבת המדוברת נכנס לנעלי המורה הפרטי ומודיע לה חד משמעית: "אני מאמין שאת חכמה ומסוגלת - לכן אני דורש ממך ללמוד.", ומסביר (לרוב - מספיקה פעם אחת) ולא מוותר לא על סדר פעולות חשבון ולא על סדר במחברת - פתאום, באורח פלא, כל המשוואות מתפצחות כגרעיני חמניות קלויים. המסקנה: הילדה מסוגלת, חד משמעית. אז מה עושים עם זה עכשיו?
מחשבה שנייה - אמונה, אמונה, ועוד פעם אמונה
תיאור מצב: נכנסת לאסיפת הורים. מתכווצת בידיעה שעכשיו יבוא קיטון של מים קרים. במקרה הטוב. היא לא לומדת והיא חצופה והיא לא מקפידה על התלבושת, ותעשו אתה כבר משהו (= תריבו אתה כל בוקר על אורך החצאית) כי ככה אי אפשר.
ואז היא מתחילה לדבר. יש לך ילדה נפלאה, ואני מאמינה בה. ה"שטויות" שלה הן מסכה, שמאחוריה מסתתרת ילדה מאד רגישה ועדינה. אני לא מוותרת לה - לא על לימודים ולא על כללי בית הספר, אבל גם לא מוותרת עליה: אני כל הזמן מזכירה לה שאני אוהבת אותה, ושיש סביבה עוד הרבה אנשים שאוהבים אותה. ושכדאי לה להתאמץ ולנסות שוב ולהצליח...
מתאפקת לא לחבק את המורה, ויוצאת מהכתה עם דמעות בעיניים. ועכשיו תגידו לי - למה לא זה ה"סטנדרט" במערכת החינוך? למה הילדים שלנו נאלצים לשמוע יום יום כמה הם לא. וכמה הם מאכזבים. וכמה הם שווים (לא שווים...) במספרים.
אני משערת - הלוואי ואני טועה - שהסיבה לכך היא שמערכת החינוך מלאה מורים מתוסכלים (ובעיקר מורות מתוסכלות...) כי מי שהולכ/ת לעבודה מתוך תחושת שליחות - לא ת/ישחק גם אחרי שלושים שנה. בשנותיי הרבות במערכת ראיתי, לשמחתי, הרבה מורים ומורות בחסד עליון (וגם גננות. בגננים לצערי לא נתקלתי, שמעתי שיש...).
אבל מי שבחר(ה) במקצוע הזה בגלל טובת המשפחה (שעות נוחות, חופשות... מאד מתאים לאמא לילדים... ) ובניגוד לנטיית הלב - תחנך דור שני של ילדות שלא מאמינות בעצמן ובכישרונותיהן ומוותרות על מה שקשה (ראו ערך מתמטיקה...).
ואותה מורה יקרה - הלוואי ותרבינה מלאכיות כמוך.
מחשבה שלישית - אני ואתה נשנה את העולם
לפני שבוע סיים בני את בית הספר היסודי. בשביל הילד הזה שאובחן בגיל שלוש כלקוי תקשורת - שום דבר אינו מובן מאליו. בשביל הילד הזה, שעד גיל ארבי דיבר בקולות ובהברות סתומות - סולו במסיבת סיום ממש לא היה מובן מאליו.
כשהוא שר בדיוק מוזיקלי מופלא את "אני ואתה נשנה את העולם" אף עין באולם לא נשארה יבשה.
אז אם בשליחים טובים עסקינן - תודה, בית ספר "ראשית" - בית ספר נדיר שכולו מלאכים. תודה על שלא הרביתם מילים על האחר שהוא האני (ואולי לא) אלא פשוט שילבתם את בני, כמו גם ילדי חינוך מיוחד אחרים, בתוך הכתה, עם תכנית לימודים אישית.
תודה שהסברתם לכל הכתה, בשיתוף הילדים ה"מיוחדים" על ה"לקויות" השונות, ומה מהותן ואיך אפשר לעזור. מה צריך לקבל כמות שהוא - הילדים הללו יודעים מכתה א'. הם חיים עם ה"מיוחדים" - וראו זה פלא: ה"מיוחדים" לפתע נעשים חלק מהחברה. באמת, ולא בסיסמאות.
תודה על שבאתם לחגוג איתנו בר מצווה בסתם בוקר של חול, והמטרתם סוכריות על הקורא המאושר והעמסתם מערכת תופים בבגז' של אוטובוס, וניגנתם ושרתם ורקדתם איתנו.
תודה על שידעתם לראות שבני הוא צלם מוכשר, וצייר מחונן, ובעל שמיעה מוזיקלית וחוש קצב. תודה שעודדתם אותו להיות מי שהוא: בן אדם שחולם ומחפש ושואף ומאמין בעצמו.
אני רואה את הילדים ה"רגילים" שהתחנכו אצלכם בכיתות משלבות. הם לא נרתעים מהשונה, הם מכילים מה שבמקומות רבים היה מוגדר כ"מוזר". הם לא מתחבאים מאחורי מילים יפות אלא חיים את החברה המגוונת. הם יודעים שלכולם יש כישרונות ונקודות חולשה, וכולם לפעמים זקוקים לעזרה. הילדים הללו מפתחים רגישות. הם יודעים לראות את מי שלידם , והם גם לומדים לראות טוב יותר את עצמם, ולתקשר. כי מודעות עובדת לכל הכוונים, והרווח כולו של כולנו.
ואני גם יודעת שהילדים הללו, שלמדו מקרוב שלא כולם נוצקו בתבנית אחת, יקחו איתם את התובנה הזו הלאה לחיים. הם ידעו לראות שלא כולם בני אותו מגדר כמוהם, שלא כולם דתיים כמוהם, שלא לכולם יש את אותו צבע עור. ועדיין יבינו - שכל השונים ראויים לאותו כבוד בדיוק - גם אם הם לא חושבים כמוני. וכשמישהו לידם ינהג לא בדיוק על פי הקוד החברתי / הלכתי המקובל - הם לא ירימו קול זעקה וישפטו ויגנו - אלא יקשיבו ויתבוננו. ואז יחליטו כיצד הם עצמם נוהגים מבלי להכתיב את השקפת עולמם לכל סובביהם.
ספטמבר יגיע בעוד שישים יום, וחלק מילדיי ימשיכו באותה המערכת. הלוואי ויפגשו בדרכם רק מלאכים טובים.