לשאלת 'אז מה עושים עם הילדים בקיץ'? יש שני סוגי תשובות (טוב, שלושה, אבל אני מוציאה רגע מהמשוואה את עובדי ההוראה ומערכת החינוך למיניהם): הסוג הראשון הוא שני בני זוג שמביטים זה בזה ומנסים לשחזר יחד את לוח החופש שהם משרטטים כבר מתחילת השנה. "יומיים אצל סבא וסבתא א', שלושה ימים עם אבא, שלושה ימים חופש משותף, שבוע אצל סבא וסבתא ב' ועוד שלושה ימים עם אמא. השאר איזו בייביסיטר ששריינו כבר בחופש הקודם לעשר השנים הקרובות". בסוג השני הגבר יזרוק מבט תמה אל עבר אשתו ויודה שהוא בכלל שכח שהחופש מתחיל. זה הזמן לתלונות הנשיות שעולות תמיד בזמנים לחוצים: בחופש הגדול כמו בחול המועד ובערב לידה כמו בערב פסח. התלונות ילוו בבדיחות ממורמרות שעוברות מוואצאפ אחד למשנהו שאמנם אי אפשר איתם, אבל גם אי אפשר בלי התלונות עליהם. האמת היא שאפשר גם אחרת.
עולם הערכים שלנו נבנה מגיל צעיר. מאז הגן אנחנו יודעים שהבנים רוקדים עם ספר התורה ולומדים בו והבנות מפזזות סביבם. בריקוד הבא הבנות אוחזות בתינוקות ואילו הבנים אוחזים בהגה, או בתיק עבודה. לו זה היה נגמר כאן, לא היה זה בולט כל כך עשרים שנה לאחר מכן. אבל זה ממשיך הלאה בשלבי החינוך. לאחר הערך העליון של לימוד התורה לבנים, ילמד הגבר שעובר את המסלול הממוצע בחינוך הדתי, שלהתנדב זה חשוב, שצבא ומילואים הן מילים נרדפות ל'קודש' ובישיבות מתקדמות הוא אפילו ישמע את המילים 'זוגיות' ו'אישות' וילמד שלשמח את אשתו זה חשוב. וזה חשוב, אבל זה לא הכל.
אנחנו חברה של מספר ילדים גבוה יחסית. עובדה. אנחנו גם חברה של המון ערכים. לפני זמן מה יצא לי לדבר עם איש חינוך, שמעבר להיותו מדריך תורני הוא גם זכה בשעות עבודה גמישות ונוחות ויום העבודה שלו מסתיים לעיתים בשתיים ולעיתים מעט מאוחר יותר. "אבל", הוא הוסיף, "אני בחיים לא חוזר בשעות האלה הביתה". לשאלתי המופתעת מדוע, הוא ענה בטון מובן מאליו: "את יודעת איך זה, חשוב להגדיל ראש". לא שאלתי את השאלה הבאה. אני שואלת אותה כאן: מדוע לחזור הביתה בשעה מוקדמת לחמישה ילדים קטנים זה לא הגדלת ראש? במקרה שונה אבל דומה יצא לי להיתקל בחבורת גברים בעודי יוצאת מהעבודה בשעות אחר הצהריים. כשאני לקחתי את החלב השאוב מהמקרר המשרדי, הם עמדו וקשקשו שיחה סתמית על כוס קפה. כשראו אותי עם התיק מוכנה לצאת התגובה הכללית הייתה: "עכשיו יוצאים?! אם תצאי עכשיו תגיעי למקלחות, ארוחת ערב ובלאגן. אם תצאי עוד חצי שעה זה כבר עולם אחר לגמרי. תגיעי לילדים ישנים שכל מה שנותר לך זה לתת להם נשיקת לילה טוב". לא אחד ולא שניים. ארבעה בחורים כשכולם עם כיפה לראשם עמדו וליהגו את המלל הזה.
ולמה הכיפה חשובה כאן? היא לא. כל אבא הוא אבא ולא משנה איזו דת ואיזו אמונה הוא מחזיק. אבל זו החברה שאני גדלתי בה. החברה שמדברת על מספר ילדים גבוה כדבר מובן מאליו, החברה שברבים ממוסדותיה הנשיים, שומעות בחורות רכות בשנים כי אל להן למצוא מקצוע מפרך, הרי עליהן יהיה עול הבית. הגברים מנגד, לא שומעים את זה מעולם. חברה שמחנכת לערכים מסוימים ונעלים בהחלט, ושוכחת אחרים. וזהו ערך גבוה במעלה. גם גברים יכולים וצריכים להיות בבית. מי שמוליד ילדים עליו האחריות לדאוג לשלומם וקיומם. האחריות לא מתחילה ונגמרת בדאגה כלכלית. היא מתחילה כשעובר נטמן ברחם ולא מסתיימת לעולם. נכון שהאחריות הכלכלית היא עצומה ורבה ולעיתים רק אחד מבני הזוג נושא את רובה או כולה. אך בכל מקרה זה לא מקרה שאפשר לומר בו: "הפרנסה עליך הילדים עלי". לא, ילדים זאת לא אחת ממשימות ניהול הבית. זה לא ניקיון או בישול. זה עולם ומלואו. בהתחלה זה בדיקות התפתחות, חיסונים ומילים ראשונות ולאחר מכן זה חוגים, חברים, שעות פנאי, תעסוקה, וחינוך המון חינוך. וזה עוד לפני הבעיות והאתגרים: אספות מורים לא מוצלחות, קשיים מוטוריים, קשיים חברתיים, מעבר בית ספר, אי-כניסה להדרכה ועוד. אי אפשר שרק אחד מבני הזוג ייקח אחריות על היצירה המשותפת. ולא מדובר כאן על זמן, אלא על נכונות. אני מכירה איש צבא ששבועות רבים לא היה בביתו. מנגד, הוא היה מודע לכל שיחה עם הגננת, לכל בדיקה בעייתית של אחד מהילדים ובילה שעות רבות ככל שיכל בשיחות עם הילדים בהן דובב אותם לדבר איתו ולגשר על המרחק באמצעות מילים. לעומת זאת ישנם אבות שמגיעים מהעבודה בשעות נוחות דווקא, אבל אין להם מושג מאיזה חוג יש לאסוף את הילד, או מדוע לא לקחת אותו לחבר איתו הוא לא מדבר כבר שבועיים.
איפשהו פספסנו את המסר העיקרי של 'שימוח' האשה. לשמח את האשה ולשמח את הזוגיות זה לא רק לקנות תכשיט בחג. שמחה קיימת בין בני זוג אשר שותפים לדיונים אודות המסגרות החינוכיות של ילדיהם. שמחה זה לקחת יחד את הילדים לגן השעשועים אחר הצהריים ושמחה צומחת למעשה מנכונות ושותפות בכל מרחבי החיים של הזוגיות. שמחה היא שכל אחד מבני הזוג יכול לסמוך על השני במאת האחוזים שהוא שותף איתו לתהליך המדהים של הצמחת הדור הבא של המשפחה. ואת המסר הזה, שנשמע מובן מאליו, ראוי לחדד בתוך כל המהלך החינוכי האדיר שעוברים אצלנו במגזר: ילדים שייכים גם לאבא. עשייה זה קודם כל בית שמח ובריא. הורות היא עניין של זוג.
וכמו כל דבר בחיים, בכל צומת קיימת בידינו בחירה. בחירה האם לנוע לעבר מקצוע עם שעות עבודה מפרכות שיותירו אותנו הרחק מהילדים ומחיי המשפחה, או האם לבחור במקצוע על פי ההיגיון המשפחתי הכללי. כזה שיותיר את האופציה להתגמש מול בן או בת הזוג ולהיות מסוגל לראות איך צומח עשב ואיך צומח ילד. נכון שכמו בכל בחירה, גם כאן יש מחירים לכאן או לכאן. וויתור על שעות אור מחד או וויתור על נוחיות כלכלית מאידך. נכון שלא הכל שחור או לבן, ונכון שלא תמיד ניתן לבחור. אבל אם סולם הערכים שלנו יהיה ברור תמיד וסדר העדיפויות ישים את הפנים לפני החוץ, פתאום גם העולם החיצוני ישתנה על פי זה ונגלה שאפשרויות קיימות, צריך רק לדעת היכן לחפשן. זהו לא המקום להעלות סוגיות אמתיות של שוק עבודה בלתי ידידותי להורים שעליו להשתנות בדחיפות, אבל אם לא יהיה מי שירצה וידרוש לשנותו, הדברים יימשכו מאליהם לנצח.
בעיני אין מחיר להורות. אי אפשר לקנות אבא או אמא. גם תלוש שמן של עשרות אלפי שקלים לא יכול להחליף שיחה עם אמא אחרי הגן או השתוללות וטיול עם אבא אחר הצהריים. ולהיפך. מגיל צעיר אנו יודעים לדקלם שאין כמו אמא בגידול הילדים ושכל ילד זקוק לאמא שלו. זה נכון, אבל זה נכון גם לגבי אבא. ילד שנוצר משני הורים זקוק לשניהם תמיד. זקוק ללמוד מכל אחד מהם ולקבל מכל אחד מהם את הדברים שרק הוא מסוגל לתת לו. לו רק נכניס את זה במיקום הנכון בסדר העדיפויות, ונראה לילדים בגן שגם בנים רוקדים עם בובות תינוקות, ונציג לגברים צעירים בישיבה תיכונית מודל של אבא שממהר לילדיו, הרי שערך המשפחה יוצב במקומו הנכון.
מהצד שני, שינוי הערכים חייבת להיות דלת מסתובבת. דורות שגדלו עם אמירות שיש תפקידים של אבא ויש תפקידים של אמא, מחנכים את ילדיהם באווירה דומה. לגבר ששומע מאשתו ש"הוא לא יודע לטפל בתינוק" יהיה קשה מאוד להתקרב לתינוק. גבר שמתקשר בשמחה להודיע על בואו ומקבל תגובה צוננת של: "עזוב, תבוא עוד חצי שעה, אני בדיוק משכיבה אותם וזה סתם יעשה בלאגן" ירגיש מיותר בקשר עם ילדיו (ובסוגריים אומר - איזו אשה תסכים לשמוע אמירה כזו?! איזו אשה תסכים לוותר כל כך בקלות על יום שלם ללא חיבוק ונשיקה מהילדים? ללא ישיבה משותפת ולו של חמש או עשר דקות? מדוע לעשות זאת לגבר זה כמעט מובן מאליו?!). גבר שננזף פעמיים שלוש על כך שהוא לא יודע לבחור בגדים, יבין שזה לא תפקידו. גבר שלא שותף בהתלבטויות לאיזה חוג לשלוח את הילד, לא ירגיש חלק מחיי הילד. גבר שגילה שאשתו התייעצה עם כל חברותיה וסביבתה הקרובה לגבי בעיה של ילדתו לפני שהוא היה מודע לה בכלל, לא יביע דעה גם כאשר הוא יישאל. גברים, היכנסו הביתה. נשים, תנו להם להיכנס.