בשבוע האחרון הופנו זרקורי התקשורת לעבר התופעה המטרידה, לפיה הורים שחוו "לידה שקטה", כלומר ילדו עובר מת, או חוו אובדן תינוק רך בימים, אינם רשאים להיות שותפים לקבורת התינוק, אינם יודעים היכן הוא נקבר ואינם רשאים לציין את קברו. כמי שמלווה עשרות הורים כאלה, נפגשתי עם חברות קבורה רבות ואף עם עובדים סוציאליים אשר, לדעתי, פועלים מתוך גישה מיושנת האומרת שככל שתסגור מהר יותר את הדלת ותשכח את המת, כך תמשיך את חייך טוב יותר ותתגבר.
הדברים תקפים במיוחד סביב מיתת עובר או תינוק רך. כיוון שבהלכה נקבע שלא עורכים לוויה לתינוק ולא מספידים אותו באופן פורמלי כפי שעושים לילד או למבוגר, הרי שבפועל, כל מה שעושים מעבר לכך נחשב ל"יותר מדי". דומני שכך גם התפתח המנהג שעדיין רווח ברוב חברות הקדישא, שלא לאפשר להורים להשתתף בלווייה ולא לדעת את מקום קבורת התינוק. זה למרות שבמקור בתלמוד כתוב, שהדרך בה קברו תינוק היתה, "כל שלשים יום תינוק יוצא בחיק, ונקבר באשה אחת ושני אנשים (מו"ק כד, ע"א וכך גם נפסק בשלחן ערוך יו"ד סימן שנ"ג). כלומר כל עוד התינוק הוא "נפל" שלא מלאו לו שלושים יום, מביאים אותו שלשה אנשים לקבורה בידיים. למרות שבמקור נראה ששלשה אנשים הקרובים אליו קברוהו (האב, אם היולדת?), מסתמכות חברות הקבורה על אמירה הנוגעת לאבלות בכלל שאסור "להקשות על מתו יותר מדי", כיוון שזה סימן רע לאדם שאולי מצביע על כך שצפוי לו עוד אובדן, וחושבות שעריכת טקסים וציון קבר מעבר למוכתב בהלכה כלולים בקטגוריה של "יותר מדי" בדומה למי שישב "שבעה" יותר משבעה ימים. לדעתם, עדיף שהורים ימשיכו הלאה ולא יתאבלו יותר מדי - ואם רק ימסרו את הקבורה לאחרים וינסו לשכוח מהתינוק שנפטר, יצליחו להתגבר ולהמשיך הלאה.
עדויותיהן של נשים להן סייענו בחודשים האחרונים מעידות אחרת. למעשה, ההיפך הוא הנכון. כאשר הן אינן יודעות את מקום קבורתם של תינוקיהם, לא נחה דעתן, הן נתקעות ואינן מסוגלות לסגור מעגל. דווקא בשל המנהג הזה הן מתקשות ומתאבלות "יותר מדי".
כתבה לנו רות אופק, אמא שאיבדה את תינוקה ומאז השתקמה: "הופתעתי מאוד מהגישה שלפיה עדיף להמשיך הלאה, לא לראות את התמונות, לא להתעכב על העצב ולא ללכת לקבר. הנחת המוצא שלהן היתה שכל אלה רק גורמים לשקיעה באבל במקום להתקדמות בחיים. אולם ... דווקא פעולות אלה עזרו לי לסגור מעגל ולהשתקם בכל הנוגע לאבלי הכבד על פטירתה של בתי... ביום השנה לפטירתה של בתי, הלכתי לבקר בבית העלמין, בפעם הראשונה, ...ולמעשה בפעם הראשונה נפרדתי מבתי. בניגוד לציפיות של אנשי המקצוע ...אני ... מרגישה שהשלמתי עם העובדה שהתינוקת שלי איננה איתי, ומתרכזת בעתיד יותר מאשר בעבר".
מתוך המפגש עם אמהות-שסיפוריהם חוצים מגזרים וגילאים, שחוו אובדן הריון או תינוק לפני 20 או אפילו 40 שנה ולעולם לא ניתנה להן ההזדמנות להתאבל, למדתי שמי שאינו מהתאבל כראוי, אינו נפרד מן המת ואינו באמת סוגר מעגל וממשיך "להתקשות על מתו" לאורך שנים. אם מן המגזר החרדי בכתה במשך שעה בטלפון על אובדן הריון מלפני 40 שנה וציינה שהייתה רוצה לדעת היכן קבור תינוקה. חכמת ההתמודדות עם האובדן באה לידי ביטוי בדבריה של אליזבת קובלר-רוס, האישה שלימדה את הדור שלנו איך להתמודד עם המוות של יקירינו. "האמת היא שתתאבל לעולם. לא תוכל "להתגבר" על אובדן יקירך, אלא תלמד לחיות איתו. אתה תחלים ותבנה את עצמך מחדש סביב האובדן שחווית. תהיה שוב אדם שלם, אך לעולם לא תהיה אותו אדם שהיית".
חשוב לציין שלא כולם חווים את האובדן באותו אופן. אנו חייבים להכיר בתמורה שחלה בנוגע לתהליך האבל ולאפשר להורים לבחור את דרכם בקבורה ובאבלות. אלה שירצו בכך, יוכלו להמנע מהשתתפות בקבורה ומידיעת מקום הקבורה, ואלה שירצו בכך יוכלו לבחור להשתתף בלוויה ו/או לדעת את מקום הקבורה ו/או להקים זכרון לתינוקם.
ההנחיות החדשות שהתקבלו על ידי משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת באוגוסט 2014 מאפשרות להורים לבחור. אם ייושמו, הן על ידי בתי החולים והן על ידי חברות הקבורה, אלפי משפחות בשנה יוכלו למצוא את דרכן באבל הפתאומי והקשה שפוקד אותם ולקיים את דברי חכמינו - שלא להתאבל יותר מדי, אלא במידה המאפשרת נחמה וכבוד והשלמה.
*ירדנה קופ-יוסף, מנהלת את מרכז הסיוע של עמותת עתים, המסייעת לאנשים לנווט בנבכי הבירוקרטיה של שירותי הדת בישראל.