שלום, אני בת 20, סיימתי שירות לאומי ובשנה הבאה אתחיל ללמוד באוניברסיטה בעז"ה.
רוב חברותיי כבר נשואות ולחלקן יש כבר ילדים ורק אני עדיין מרגישה לא בשלה לעניין. מעולם לא יצאתי עם אף בחור, אני מרגישה עדיין ילדה... עוד לא מספיק יודעת מה אני רוצה בחיים. מפחיד אותי פתאום לצאת עם מישהו שאני בעצמי עוד לא סגורה על עצמי. מה לעשות?! לא כולן בל"חיות. גם אני לא. אני רוצה ראש שקט. אני קודם צריכה לעבור תהליך עם עצמי של מה/ איך/ כמה אני רוצה...
יש לציין כי הוריי לא מפסיקים להציק לי בנושא ולוחצים עליי שאתחיל לצאת או לפחות לנסות...
שלום לך שואלת יקרה,
לא קל להיות לבד. ועוד יותר קשה לעמוד במצב כזה בלחצים שהחברה מייצרת באופן טבעי, והמשפחה שלך מפעילה בגלוי. את נוגעת בנקודה חשובה מאוד, בה רבים מתחבטים - מתי כדאי להתחיל לצאת ולהכיר כדי להתחתן?
להיות חצי
זוגיות וחתונה הן עניין רציני. ההחלטה לחיות עם בן זוג ולבנות לצדו את חייך, היא אחת הבחירות החשובות ביותר בחייך, אם לא החשובה מכול. בשל כך את מבקשת להגיע לחתונה ממקום בו את יודעת מי את ולאן רצונך להגיע. וזו בקשה הגיונית ובוגרת.
חבר חכם אמר לי פעם 'לפני שאדם מבקש להיות שלם, עליו להרגיש כי הוא חצי'. החל מגיל ההתבגרות, אנו יוצאים למסע בו הננו מגלים ומעצבים את הזהות העצמאית שלנו. ובשלב מסוים - המגיע אצל כל אחת ואחד בזמן אחר - מתחילים להרגיש צורך פנימי לחיות בזוגיות ולחלוק את חיינו עם בן זוג. הצורך הזה לא נועד לשם נוחות או מילוי יצר זה או אחר, אלא חושק בקרבה לשם קרבה; זוהי תחושה כי חסר לנו משהו - זוגיות. בעיני, מי שלא מרגיש את הצורך הזה - עדיין לא צריך לחפש זוגיות (אלא אם כן הוא מגיע לגיל מבוגר, ואז כדאי שישאל את עצמו לאן הדחיק את הצורך).
אבל את יודעת את זה. ובדיוק בגלל זה ברור לך כי 'לא כולן בל"חיות', וכי נכון שהבחירה להתחיל לצאת תבוא מתוכך. מותר לך לרצות ולבחור לבנות את עצמך, לפני שתבחרי לבנות בית יחד; בעיני זו גם הבחירה השקולה והבריאה.
ובכל זאת מקיפים אותך לחצים. הלחץ הראשון נגרם באופן עקיף - חברותייך נשואות ברובן, וברגע שיש רוב, יש גם מיעוט שמרגיש כמו מיעוט. וזה לא נוח. הלחץ השני מגיע מהוריך, המעוניינים לראות אותך לפחות מנסה לצאת. וזה משאיר אותך די לבד עם האמת הפנימית שבהירה כרגע רק לך. ומרוב לחצים, הביטחון הפנימי נוטה להתערער והבלבול גובר.
ואהבת - כמוך
'אני רוצה ראש שקט'. בשירות הלאומי בוודאי היית עסוקה בתרומה ועשייה למען אחרים. כעת הגיע זמן בו את יכולה לשבת ולחשוב עם עצמך על עצמך, ולבחור בחירות בהן את נמצאת במרכז. וזה זמן נפלא, בו מתאפשרת בנייה והצמחה של הזהות שלך.
יש אומרים כי טוב להתחתן בגיל מוקדם, שאז מתבגרים יחד. אני חושב כי נכון יותר להוסיף בן זוג לתמונה, לאחר שלבי גיבוש האישיות החשובים. בשלב זה הזוגיות מסוגלת לפתוח אותנו אל האחר באופן בשל ומודע יותר. כשם שר' עקיבא לימד אותנו שכדי שנאהב את רענו כמונו - עלינו לאהוב קודם את עצמנו; כך גם לפני שכורכים את חיינו בחיי הרֵע, עלינו לדעת את חיינו האישיים.
לצד הצורך להכיר את עצמנו, ולהבין איזה מן בן זוג אנו רוצים, חשוב לזכור כי תהליך ההיכרות שלנו עם עצמנו לעולם לא ייגמר. אנחנו משתנים ונמשיך להשתנות. קיימים בנו עומקים שלעולם לא ייחשפו גם לעינינו החוקרות וללבנו המרגיש. מלבד זאת, יש בעייתיות בהתקבעות סביב דגם מוגדר של בן זוג, שצריך לעמוד בקריטריונים מסוימים. לקב"ה יש תכנונים משלו, ולא מעט פעמים אנו עלולים לטעות ביחס למחשבה 'מה טוב לנו'.
לסיום, אני חושב כי די ברור לך שההחלטה הנכונה עבורך היא להמתין ולהמשיך להכיר את עצמך. אבל החברה בה את חיה מקשה עלייך לממש את ההחלטה. לכן דעי לך שאינך לבד ובאמת ישנן רבות שאינן לחוצות חתונה, גם אם הן לא השכנות שלך. באוניברסיטה יותר מסביר להניח שתמצאי חברות רבות שיזדהו עם התחושות שלך, ואולי שווה גם לנסות ולהסביר להורים שלך שקשה לך עם הלחצים שלהם, ולבקש מהם להרפות.