אם באמת תנתחו את הבעיות שלי - כל הפרופסורים והפסיכולוגים יגידו שפשוט חסרה לי אהבה. האמת היא, שהרבה מהטיפולים חוזרים לשם- חוסר של אהבה. לפעמים שופכים על מישהו ליטרים של אהבה, אבל זה פשוט לא נתפס, כי הוא לא מסוגל להפנים שהוא באמת אהוב.
מחשבותיי נודדות ליוסף, שגדל כילד שנוא. כשהוא היה חוזר הבייתה ופותח את הדלת, כולם היו משתתקים. הוא היה נכנס לסלון, ממשיך במסדרון ונעלם בחדר שלו, מלווה בדממה רועמת. בבוקר, כשהיה קם ופוגש אחד מאחיו, הם היו פשוט מתעלמים וממשיכים בשקט. תכפילו את "השכמת הבוקר" הזו בכל האחים שלו ותחשבו איך הבוקר שלו התחיל. אם הוא היה משתמש בסכין החדה ופתאום אחד מהאחים נכנס למטבח ושאל את האח השני: איה הסכין? האח השני היה מעווה את פניו ואומר: זה "אצלו". כשהוא יצא לשדה, האם הצליח לחשוב על משהו מלבד כמה שהוא שנוא? האם הצליח להרגיש משהו אחר מאשר שכל העולם דוחה אותו?
מה שמרגש אותי הוא מדרש חז"ל על המפגש שלו עם בנימין. חכמינו מספרים שהוא שאל את בנימין: יש לך אח? ובנימין אמר שכן. איפה הוא? נעלם. יש לך בנים? כן, עשרה. מה שמם? סיפר לו את שמם. למה קראת להם כך? כל שם זה כדי להזכיר לעצמי את החסרון של אח שלי, כמה שהוא חסר, כמה כואב לי שהוא לא איתי. ואז, מספרים חז"ל, יוסף לא יכל יותר לשאת את העוצמה הרגשית- הוא נכנס לחדר ופרץ בבכי.
כולנו מכירים את הסיפור של האישה שהתלוננה שבעלה אף פעם לא אומר לה שהוא אוהב אותה. הוא התעצבן ואמר לה: אמרתי לך ביום שהתחתנו! ומאז זה לא השתנה, אז לא הייתי צריך לעדכן...
אני החלטתי לפני כמה שנים, שאני מרעיף על הילדים שלי את המשפט: אני אוהב אותך. פתאום קלטתי שזה משפט שבשבילי לוקח שניה וחצי להגיד, ובשבילם הוא נחרט בנשמה ונצרב בזכרון. שניה וחצי השקעה. ואתה לא מבין איך הזמן עובר, ופתאום הילד נעלם, מתבגר, מתחתן. אצלך נשארת רק החרטה, כמה שיכולת יותר להגיד לו שאתה אוהב אותו, או שיכולת לשחק איתו אפילו 10 דקות שחמט בשבת.
אחרי זה, גם אם יגידו לו מאות פעמים שאוהבים אותו, זה ידרוש תהליך איטי של שבירת הגנות וקילוף קליפות. הוא יכחיש, הוא יגיד שהם סתם אומרים, שלא באמת מכירים אותו, שהוא שומע זיוף בקול שלהם- ועד שהוא סוף סוף ירגיש באמת אהוב, מבפנים, זה יכול לקחת שנים או אפילו עשרות שנים. בואו נחסוך להם את הכאב, ולנו את התשלום על הטיפול הפסיכולוגי. תאמינו לי, זה יקר.