1.
בימים אלו כשאני טרוד בין סידורי הוצאת אלבום המוזיקה שלי לבין ריצה למקלט,
אני מגלה כי ממש מתחת לבית שלי יש מעון ילדים, והאחרון חולק איתי את אותו מקלט.
למדתי דרכם כי בימים אלו הם עסוקים בללמוד את הסדר הכרונולוגי של החיים.
"אחרי אזעקה מגיע בום', מסבירה הגננת לפעוטות איך זה עובד מבחינת סדרי בראשית.
לדידם של ילדים איש לא שונא אותנו וחביבים אנחנו על העולם כשעת כניסתנו לעזה.
מעניין איך מסבירים לפעוטות בעזה, תהיתי לעצמי.
האם אצלם הסדר הוא: כרוזים, פיצוצים? אולי זה עדיף מאזעקות מפחידות ולא הומאניות.
הכרוזים לעומת זה יכולים לפתח את הקריאה הקלה בגיל הרך.
2.
נוני משגע אותי כבר כמה ימים שאעלה סרטון שלו לרשת.
אין לו ערוץ יוטיוב משום מה והוא החליט להפיל עליי את התיק.
כל 3 דקות הוא שולח לי סימן שאלה שמן הסתם הגיע ב'העתק הדבק'. לא משקיע הנוני הזה. ידעתי.
בסרטון העונה לשם 'דנה מפיקוד העורף' הוא מציג אבסורד לשיטתו; אנחנו לא מפציצים את החמאס
אלא אם כן הודענו להם קודם על ההרס ההולך להתכנס לביתם.
'זה מגוחך', אמר לעצמו נוני, ויצר סרטון תוך כדי תפילה שהוא באמת יהיה ויראלי, פופלארי וישנה את העולם.
אבל הוא לא. ולא יעזרו תפילותיו של נוני לויראליות. הסרטון שלו, שלבסוף טרחתי להעלות בעבורו
למרות שלא האמנתי בו - לא יעשה שמות בלב אדם. אפילו לא אצל תושבי הדרום שנדמה לי כועסים
על החמאס הרבה יותר מתושבי גוש דן.
3.
השבוע פרסם אחד העיתונאים בפייסבוק מאמר חריף שטען שהכל בגלל הממשלה, בשלוש מילים,
רק שהוא כותב מאמר שלם על זה. בכל זאת, אנשים נכנסים לפייסבוק ורוצים עניין כלשהו, אז בשביל מה אנחנו
שם אם לא לכתוב מאמרים ארוכים שלא יותירו פליט אחד שלא יבין את המסר ויידע בבירור מדוע כך ארע
לעם היושב במקלטי ציון.
כתב העיתונאי דבריו וקבל התקפות ציניות מלאות חומר נפץ מהביל. אספתי רסיסים למזכרת וקצת
התפלאתי מדוע כמות השיתופים שהוא קבל למאמרו עולה בהרבה על מספר התגובות שקבל?! האם
נעשו אזרחינו מפוחדי תגובה? האם מסרבים הם לתמוך במפיל התיק על ממשלתנו ומעדיפים לשתף הסטטוס,
כאומרים: ראו, זה מה שאנשים אחרים חושבים. אנחנו? לא, לא, רק ראינו מישהו שחושב ככה ושיתפנו.
תעשו עם זה מה שאתם רוצים. רק הנחנו את זה פה.
4.
כאלה אנחנו. גם המתלהמים הקיצוניים הנראים בטוחים בעצמם, משתי קצוות הקיצון, לא באמת בטוחים
בליבם פנימה במה שהם אומרים.
אז משתפים, שומעים, רואים והנועזים אומרים.
אך למעשה, אין לנו באמת דעה בנושא, וזאת הדעה הברורה לנו יותר מכל דעה אחרת.
אין לנו שמצון של מושגון מה נעשה. כי מאיפה לנו מה יקרה אם באמת מחק
את עזה?! ומאידך, מנין לנו שהדבר הנכון הוא להכנס קרקעית ולא לכבוש את עזה?!
זה מסובך, לעזזאל. או בעצם, לעזה. גם מספיק.
5.
המלחמה יצרה הרבה יותר כאב מדמע צחוק, אך ישנם גם רגעי חולשה בהם נפלנו בחיוך כלשהו.
אחד הבדרנים שניסיתי לראיין לרגל המצב, טען שהוא לא ב'מוד' לראיון. הנחתי שהוא במקלט.
ולא יתכן שיהיה בו זמנית גם במוד וגם במקלט. אלא אם כן מקלטו עונה לשם מוד. שזה נשמע דיי חמוד,
וגם מתחרז עם מחמוד. נסחפתי. סלחו לי. תוצאה של קימה מבוהלת באמצע הלילה למשמע קול אופנוע
עם מנעד רעש של אזעקת טילים.
בכל מקרה, הבדרן אמר "דבר איתי אחרי המלחמה". באותו הרגע השתכנעתי סופית שמדובר במלחמה
על אמת ולא סתם בכמה פגזים שכיף לראות מהחלון בבית ולתפוס מחסה ביחד עם ילדי המעון המשוועים
בבכי למרות שהוסבר להם הסדר הכרונולוגי שוב ושוב; אחרי אזעקה יש בום. למה הם בוכים כל
פעם מחדש למשמע הסירנה? מה לא ברור? כך עובד הטבע;
גשם, פרחים. אזעקות, תותחים. ורק אני טמנתי את ראשי בין ברכיי לקול בכיות הפעוטות
והתפללתי לסדר כרונולוגי חדש של תותחים ופרחים.
חפשו נדב גלעד גדליה בפייסבוק.
לתגובות: gilinada@gmail.com
להזמנת הרצאותמופעים מוזיקליים ייחודים: