הבן שלי לא יהיה בבית בליל הסדר

הבן שלי לא יהיה בבית בליל הסדר, כך אפתח את הסיפור שלי. מהסוף.

הרבה כתבו על תופעת הרווקות המאוחרת אבל לדעתי מעטים המקרים בהם שאלו את ההורים מה הם חושבים בקשר לתופעה, ואין ספק שהעובדה שהבן הבכור, זה שיושב ליד אבא בקידוש, שמנסה לגנוב את האפיקומן ועוזר לאח הקטן לשיר מה נשתנה (וצוחק עליו תוך כדי), לא יהיה בבית בליל הסדר כואבת לנו מאוד.

האמת היא שאני רגילה. כך זה כשיש לך בן תזזיתי שברגע שיצא מהצבא ברח להודו ומשם לארצות הברית. היום הוא בירושלים. דירת רווקים ורק האל יודע מה הוא עושה ביום יום. עובד פה, רץ לשם. לומד הנדסת תוכנה באחת האוניברסיטאות כך שלפחות אני יודעת שהוא יהיה בסדר בעתיד הרחוק. לא יודעת מה יהיה מחר אבל סביר להניח שיהיה בסדר בהמשך.

אני גם יודעת שקשה לו. שהאחות הצעירה התחתנה לפניו, שלחברים יש כבר ילדים והוא עוד רווק. אני גם יודעת שהכל יגיע בזמן שיגיע, שזו לא בעיה אלא תופעה חברתית של אנשים שמתחתנים יותר מאוחר, אבל לא יכולה שלא לתהות אם הוא קצת בודד למרות כל החברים והחברות, סליחה, הידידות.

היום הוא טס לתאילנד, ארבעה ימים לפני החג. בא הביתה לפני יומיים ואמר שהוא נוסע, שקשה לו עם האחות הנשואה והאחיינים, שהוא רוצה לברוח קצת ושיעשה סדר עם כמה חברים שנמצאים שם ואולי יקפוץ לבית חב"ד. הפתיע אותנו כי בשנה שעברה הוא היה בטיול בארצות הברית. ישן אצל קרובי משפחה רחוקים ואת היום השני של גלויות בילה בקריאה מספר שהביא איתו. הפעם קיוויתי שאולי אוכל לראות אותו, לזכות לקבל אותו, אם לא לשבתות, לפחות לחג הפסח, לליל הסדר.

אי אפשר לומר שאני מרוצה, אבל אני מבינה. הבית יכול להיות מקום מאוד לוחץ בתקופת החגים. האחיינים רצים מסביב, האחים והאחיות עם החברה או הבעל וגם אם מנסים כמה שיותר להימנע מהשאלה בסוף היא מגיעה: "מתי גם אתה מתחתן". אם הייתי רווקה כנראה שגם אני לא הייתי שמחה ללחץ כזה אבל קצת קשה לראות את הדברים בפרספקטיבה של היום. זה קצת להישמע כאילו אני בת 90 אבל בימנו אנשים התחתנו יותר מוקדם, או שאולי זה פשוט היה המצב אצלנו.

הכיסא ליד אבא יהיה ריק בליל הסדר הזה. אנחנו אומרים שזה לאליהו הנביא, אולי לפולארד, אבל בלב אנחנו יודעים שזה בשביל אסף. ניקיתי היום את החדר הישן, זה שפינה את מקומו לטובת חדר הבנות כשעזב לפני כמה שנים ועבר לדירה במרכז העיר. בארגז בפינה ראיתי כמה דברים שלו, ואני יודעת שזה קיטשי אבל קצת היה לי עצוב. רציתי להיות עם המשפחה בליל הסדר, איזו אימא לא רוצה דבר כזה?

כנראה שנשב ליד השולחן ונאמר בלב 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' ונתכוון גם אליו. נחשוב לרגע ונדמיין איך הוא עושה את החג. אולי הוא על חוף הים, אולי בשוק סואן עם חולצת פסים ומכנסיים נקיים. נאכל את האוכל, נשיר את השירים, נשמח, באמת שנשמח, אבל הכיסא ימשיך להיות ריק ובתקווה, רק תקווה, נקבל את אסף (עם תוספת של חברה?) בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

ולאסף, שאולי יראה את הטור הזה, שנכתב במיוחד בשבילו, ואולי לא יראה אותו מאותו הוסטל זול בלי אינטרנט, אני רוצה לאחל חג שמח. לו, ולשאר הרווקים שנמצאים אי שם בחוץ בעוד המשפחות שלהם נשארו בארץ וחוגגות את ליל הסדר עם פינה קטנה שחסרה. תאכלו את המאכלים המסורתיים או את המאכלים המקומיים ותחשבו עלינו, תחשבו על האחים, האחיות, על אבא ואימא. תהינו, תבלו ותעשו שמח, אבל תזכרו גם אותנו לפעמים. בלי לחץ.

באהבה. אימא