הומו דתי: "אנחנו האנשים השקופים של החברה הדתית"

אחוז ההתאבדות הגבוה בקרב ההומואים הדתיים הוא תעודת עניות לחברה הדתית, לרבניה ולמחנכיה. אתם מתעלמים מאיתנו, מתרחקים מהבעיה, אז אל תגידו "ידינו לא שפכו". מכתב

חדשות כיפה דביר (השם המלא שמור במערכת) 05/09/12 15:39 יח באלול התשעב

קראתי בכיפה את הנתונים שפורסמו במסגרת המחקר של ד"ר חנה בר יוסף, הבוחן את שיעור אחוזי ההתאבדות בקרב בני הנוער בישראל. כשנחשפתי למחקר לראשונה לא יכולתי שלא להצטמרר מהמחשבות על כל אותם הנערים האבודים שלא מצאו עם מי לדבר ולא מצאו סיבה לחיים בעולם הזה עד כדי כך שהם בחרו לסיים אותם. עוד צפו ועלו לי תקופות שאני מעדיף לשכוח, תקופות בעבר בהן חלמתי שהאדמה תבלע אותי לחיקה ולא אצטרך להתמודד עם כל השנאה שלי לעצמי והתחושה שאם מישהו יגלה מה אני מסתיר, ייפלו עליי השמיים.

עברתי את המסלול של הדתי הלאומי הממוצע. בית ספר יסודי ממלכתי-דתי, ישיבה תיכונית נחשבת, ישיבת הסדר מן השורה - כל הסיפור. על פניו, הייתי "הבן של השכנים" השקט, המופנם והנחמד שהשתדל בלימודים והיה לו את מעגל החברים הצנוע שלו. מעולם לא התבלטתי ממש, רק ניסיתי למצוא כמו כולם את מקומי בין "המקובלים", "עושי הצרות" וה"אאוטסיידרים". הייתי נשאר בהפסקה כשהייתי ביסודי ושוקע בספרים ובעולמות משלי. רק בחטיבת הביניים התחלתי להרגיש לראשונה שאני שונה ממי שמקיף אותי ויותר מכך - הבנתי שזה "רע" מבחינת חברתית.

(צילום: JarleR-cc-by)

בגיל הזה החבר'ה הם הכל, אז לא היה פשוט בכלל להבין שכבר מקו הזינוק אני ו"החבר'ה" לא שווים ואולי אפילו אני פחות מהם כי לי יש מה להסתיר ולהתבייש בו (כי בשביל מה להסתיר אם אין במה להתבייש). בגיל הזה של טירוף המערכות הכולל שעובר על רובנו, עם כל השאלות והדאגות שמעסיקות אותנו גם ככה, לא הייתי מוכן לקבל דבר כל כך כבד להתמודד איתו. הייתי כבר מודע למי שאני, אבל עשיתי הכל כדי להתעלם, להכחיש, להדחיק, לשקר לעצמי ולאחרים והכל בתקווה ש"זה יעבור". היו לי הרבה מחשבות על סיבת הקיום שלי, והרגשתי פשוטו כמשמעו שאין סיבה לקיומי. היה לי קשה במיוחד, כי לא ראיתי את חיי מחוץ למסגרת הדתית (וגם לא הכרתי חיים כאלה) ומצד שני לא ידעתי איך "מפסיקים" להרגיש את מה שמפריע לי להיות "כמו כולם".

בישיבה התיכונית ובהסדר כבר ערכתי בירור אמוני עמוק ואינטנסיבי עם עצמי שבסופו הגעתי למסקנה שלא יכול להיות שאין סיבה לקיומי כמו מי שאני, ואם אני לא רואה סיבה אז אני צריך למצוא אותה כי אין אדם שנברא בדרך מסוימת בטעות או במקרה. מפה לשם קיבלתי על עצמי לעלות על דרך הבירור הבלתי-מתפשרת בלי לוותר על האמונה החזקה שלי והשלכותיה המעשיות ובלי להתכחש להרגשתי כלפי גברים (שלא נעלמה). הבנתי שאני חייב לעשות בירור עצמי שנקי ככל האפשר מציפיות של אחרים ונורמות חברתיות שמפריעות לי לבחון את האפשרויות העומדות מולי אם אני רוצה להגיע למסקנות נכונות ומעשיות גם יחד.

הבחורים האומללים האלה שאיבדו עצמם לדעת מהווים תעודת עניות בשביל כולנו. כי אי אפשר להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". לא הרבנים ואנשי החינוך שהעדיפו להתעלם מהסוגיה כליל בתואנות שווא שלא משתוות לפיקוח הנפש העצום הטמון בליבון הדברים, ציבורית או אפילו בחדרים סגורים. לא הציבור הרחב, שהשתלח בחלקו נגד "החולים" או "הסוטים" והתעלם בנוחות מהעובדה שבני נוער קוראים את המסרים האלה ומסיקים מסקנות נמהרות מדעתם של אחרים, לא בני המשפחה והחברים של אותם אנשים שלא דובבו אותם ולא נתנו להם להרגיש שהם יקבלו אותם לא משנה מה ישתפו ומה יספרו. כל אלה שלא סיפקו אהבה ללא תנאי, או לפחות הקשבה וכבוד בסיסי, כשאותם נערים הזדקקו לכך יותר מכל ושידרו אותות מצוקה שעלו בתוהו.

אז לאן ממשיכים מכאן? מחובתנו כציבור ערכי ומוסרי לעורר את המודעות לנושא. לא בהכרח להחזיק דעה תומכת מסוימת או דווקא לאמץ ערכים ליברליים שלא תמיד תואמים את סולם הערכים היהודי שלנו, אלא בעיקר לפתוח את הדברים בפורומים השונים ולא לתת לנוער המתחבט להרגיש שהוא מחזיק פצצת אטום בתוכו שמוצמד לה שעון מתקתק. לדבר בזהירות בכבודם של הבריות, לדון בהשלכות ההלכתיות של מציאות החיים הזאת לקולא ולחומרא, לחקור את ההיבטים הפסיכולוגיים, האמוניים-הלכתיים והחברתיים בנפרד אחד מהשני ולהגיע בסופו של דבר למסקנות ברורות יותר או פחות שייתנו מענה למצוקה של הציבור השקוף הזה, שזועק מלוא גרונו ובינתיים מקבל בתמורה שתיקה רועמת. אני בחרתי בחיים, בואו נדאג שעוד רבים יעשו כך.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן