ברכת האירוסין

ברכת האירוסין מאי מברך? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא תרויהו משמיה דרב הודה אמרי:
בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין.
נוסח הברכה הזו מעורר תמיהות רבות, ויש חילוקי דעות בין הראשונים לגבי טיבה של הברכה ומהותה.
הר"ן (דף ב, א בדפי הרי"ף) שואל על נוסח הברכה שלוש שאלות: א. היכן מצינו שמברכים על מר שאסור, וכי בשחיטה מברכים על שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחיטה?
ב. מדוע נזכר בברכה עניין העריות?
ג. מדוע אין מברכין בנוסח קצר "אשר קדשנו… על הקידושין" כדרך שמברכים על שאר המצוות כגון שחיטה ומילה? הרא"ש (פ' י"ב) מוסיף לתמוה על הזכרת החופה בברכה זו שנאמרת בבית האירוסין עוד לפני החופה, כפי שמורא בברייתא בגמרא.
מתוך כך מגיע הרא"ש למסקנה שאין זו ברכת המצוות, שכן המצווה אינה הקידושין עצמם אלא קיומה הוא על ידי פריה ורביה, ומי שקיים פריה ורביה על ידי פילגש אינו חייב לקדש אשר, וכן הנושא זקנה או עקרה מברך את הברכה הזו למרות שאין אצלו קיום למצוות פריה ורביה. לכן יש לומר שברכה זו נתקנה לתת שבח לקב"ה אשר קדשנו במצוותיו והבדילנו מן העמים וציונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות. לגבי הזכרת החופה הוא מבאר שרצו להדגיש שהקידושין כשלעצמם עדיין אינם מתירים לו את האישה אלא החופה, וזו הסיבה שהקדימו חופה לקידושין לומר שהתיר לנו את הנשואות על ידי חופה שתערך לאחר ברכת הקידושין.
לא כך נראה מדברי הרמב"ם שכותב בהלכות אישות (פרק ג, כג): "כל המקדש בין על ידי עצמו בין על ידי שליח – צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש, כדרך שמברכין קודם על המצוות". כך משמע גם מלשון הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג): "כל המצוות טעונות ברכה בשעת עשיתן, חוץ מתקיעה וטבילה, ויש אומרים קדושין בבעילה", הרי שהברכה על הקידושין נחשבת ברכת המצוות ועל כן כשמקדש בכסף ובשטר צריך לברך לפני העשיה, כמו בכל מצוה אחרת, ורק כשמקדש בביאה יש אומרים שהדין שונה.
נראה אם כן, שלשאלת הגדרתה של הברכה יש משמעות לגבי דין זה, שאם זו ברכת המצוות יש לברכה דווקא לפני הקידושין, כפי שמדגיש הרמב"ם, והוא אף מוסיף שאם קידש ולא בירך – לא יברך לאחר הקידושין משום שזו ברכה לבטלה, שמה שנעשה כבר נעשה. בעוד שאם זו ברכת השבח, אין הכרח לברכה דווקא לפני הקידושין. אכן הרא"ש (ס', י"ז) כותב בשם רבינו יונה שמי שלא בירך ברכת האירוסין – יברך אותה בשעת הנישואין.
אולם יש הסוברים שזו ברכת המצוות ובכל זאת סוברים שמברך אותה לאחר הקידושין שלא כמו בשאר המצוות. כך כותב הראב"ד בהשגחה על הרמב"ם, ומסביר שאי אפשר לברך תחילה מחשש שמא תחזור בה האישה ולא תרצה לקבל את הקידושין ונמצאת הברכה לבטלה, וכן כותבים הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' כו) והמאירי. סברה נוספת לדחיית הברכה עד לאחר הקידושין כותב בעל העיטור (שער ברכת חתנים) שכיוון שמברך על קדושתן של ישראל מברך רק לאחר שחלה הקדושה כמו שבקידוש מברך על הכוס ורק לאחר שכבר קדש היום
בדעת הרמב"ם שאינו חושש שמא תחזור בה ותהיה ברכתו לבטלה, כותב הרדב"ז בתשובה (ס' תקסח) שאין דרך לקדש אלא לאחר שידוכין, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, וכן כותב המהרש"ל (ים של שלמה ס' יז) שראוי להקדים את הברכה למעשה המצוה ואין חוששים לדבר שאינו שכיח.
שאלה נוספת שניתן לתלותה במחלקות זו היא: מי מברך, החתן בעצמו או אחר. לכאורה אם זו ברכת המצוות צריך לברך בעצמו, וכך אכן כותב הרמב"ם אולם הריטב"א כותב שהמנהג הוא ששליח ציבור מברך, ומסביר שכיוון שאין זו ברכת המצוות – אחר מברך אותה ולא זה שמקיים את המצווה. בעל הדרישה (סי' לד, א) מסביר שהטעם למנהג הוא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך. טעם אחר כותב בעל ספר המנהיג שמתוך שהחתן טרוד לא יכוון ליבו לברך.
השולחן ערוך (אבה"ע לד, א) פוסק כדברי הרמב"ם שזו ברכת המצוות ויש לברכה לפני הקידושין, והרמ"א מביא את הדעה שאחר יברך ולא החתן בעצמו. הגר"א (סקג) מביא כמקור לשיטה שאחר מברך את הפסוק "ויברכו את רבקה", מכאן שלא החתן עצמו מברך.
למעשה כותב בעל שדי חמד (מערכת חתן וכלה יח) שהמנהג הוא שהחזן או הרב מברכים ולא החתן.
(מעובד על פי בירור הלכה למסכת כתובות דף ב, ג ציון ה')