אסיף / איתמר פרת

כל ההתחלות קשות

מכירים את ההרגשה של יום ראשון בבוקר לפני שמגיעים ללימודים? בצבא קוראים לזה: "שביזות יום א'", כי לאף אחד אין ממש כוח להתחיל עוד תקופה ממושכת בצבא עד היציאה המיוחלת חזרה הביתה. הרגשה של: "אוף, אין לי כוח להתחיל מחדש, הלוואי שזה כבר יסתיים...".

ההרגשה הזו מגיעה לפעמים גם באירועים שונים במהלך השנה, כמו לפני מבחן גדול, הכנות לחתונה וכו'. השיר שלפנינו מתאר התחלה שגם אנחנו חווינו לא מזמן, התחלה של שנה חדשה.

השיר

אסוף את המעשים,

את המילים והאותות,

כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה,

אשר גמלה לזיכרונות,

של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים

כמו את הפרי ואת הבר

האדמה היא אפורה מתחת לשלפים

ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

אחרי החגים יתחדש הכול

המשורר מנחם מישהו שמתרפק על זיכרונות השנה שעברה. הוא עומד כעת בפתח השנה החדשה, ומתבונן מסביבו. כל העצים בשלכת, והשדות שהוריקו עד לא מזמן, עומדים ללא גבעולים. הכול אפור, ממש כמו העננים שמתחילים להתעבות בשמים. מי צריך בכלל שנה חדשה, אם היה כ"כ טוב בשנה שעברה? האם באמת חייבים את המחזוריות הזו?

המשורר מציע לאסוף את העבר היפה לפרטיו, וגם בדברים שהיו נראים כלא חשובים לכאורה. את כולם לאסוף כרווח נקי ("יבול ברכה"), ולא לוותר על פרטים, אפילו שזה כבד מאוד. בהמשך הוא מציע שוב לאסוף את כל מה שראה בעיניו במשך השנה, את מראה הארץ היפה בעת פריחת הפירות שבעצים והבר שבשדות, את יופי הפריחה שלבשה הארץ בתקופת האביב. לאסוף, כי עכשיו האדמה התעייפה מכל השנה, כבר אין לה כוח להוציא פירות, ולכן היא מתחבאת מתחת לעלי השלכת מרוב בושה על כך שכרגע אינה יכולה יותר לממש את ייעודה בעולם.

בסוף השיר המשורר עוד מנחם ואומר, שהרוח תביא מיד בסוף חודש תשרי עננים חדשים שימטירו על הארץ גשם שירווה את צימאונה, וייתן לה כוח מחדש כדי שתוכל לחזור לעבודתה. בסוף תשרי, אחרי החגים, כשנגמרת תקופת הסתיו ומתחיל החורף האמיתי, לא גשם פה ושם, הכול יתחדש. מתחילה השנה האמיתית – ואיתה מגיעה גם העבודה הקשה של בנייה מחודשת של כל הצרכים הקיומיים של כל שנה ושנה.

שיר מזמור לאוסף

מה זאת אומרת "לאסוף"? המשורר יכול גם להשתמש ב"זכור את המעשים...". ההבדל המהותי בין הזיכרון לבין הראייה המוחשית, הוא שכשאדם אוסף משהו כ"אוסף", הוא גם נותן לו חשיבות. לדוגמה, כאשר מארגנים מסיבה כלשהי, המחויבות של המוזמנים היא להגיע. אבל יש את האנשים שמארגנים, שאוספים את הכסף וקונים את האוכל, ולהם יש אחריות נוספת – לדאוג שהכול ידפוק כמו שעון, הם יודעים מה צריך להיות, וגם מי אמור להגיע. כל המוזמנים יכולים לעזור בארגון המסיבה, אבל ה"אוספים" מכירים את כל הפרטים, וגם יכולים לתת יותר מידע על המסיבה: מה לעשות ואיך. כך גם לגבי כל שאר האוספים. מי שאוסף בולים, יבין בנושא לגבי תיארוך וסוגים שונים של בולים, לעומת מי שהמפגש היחיד שלו עם בולים הוא כשהוא שולח מכתב.

נחזור לעניינינו. אדם ששאיפתו היא "להחזיר עטרה ליושנה" מבחינת השנה החדשה, שתהיה טובה לפחות כמו השנה שחלפה, לא יכול להסתפק רק בזיכרונות של מה קרה בשנה האחרונה. כדי לדעת בדיוק מה היה הוא צריך גם לזכור פרטים קטנים כמו מילים ואותות. איך עושים זאת? יש ביטוי שאומר "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים". לאדם הרבה יותר קל לתאר תמונה לפרטיה כשהוא רואה אותה, ולא מתוך זיכרונו. אם לאדם יש את מאורעות השנה האחרונה מולו ממש כאוסף של דברים ולא כזיכרונות בראשו, הרבה יותר קל לו לשחזר אותם בשנה החדשה.

להתחיל מחדש

אפשר לקחת את הניתוח הזה לכמה כיוונים. בראש ובראשונה – התחלות קשות. כיוון אחר – העניין של חזרה על מקרים בצורה טובה יותר. בינתיים, נתחיל עם ההתחלות. למה ההתחלות באמת קשות? ר' נחמן מציע את הפתרון הבא:

"כי כל דבר ודבר מעבודת ה', כשרוצים ליכנס באותו הדרך ואותו העבודה צריכין לפתוח שם פתח ליכנס באותו הדרך, וזה בחינת: כל התחלות קשות, מחמת שבהתחלה צריכין לשבר ולפתוח פתח מחדש על כן קשה מאוד".

(ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ד')

ר' נחמן אומר לנו שהתחלות קשות, כי האדם צריך לפתוח בעצמו משהו חדש, בתוך נפשו פנימה. אדם, כמו כל יצור טבעי, חי על פי הרגלו. עורב לא יחזור למקום שירו עליו, וכלב לא יחזור על פעולה שבעליו הכה אותו על ביצועה כי הוא לא היה מרוצה. בני האדם אמנם לומדים את הפעולות השונות לא בדרכים אלימות, אבל יש את הדברים הרגילים שלהם כל בני האדם מורגלים. זה מתבטא בקוד אתי שיש לקבוצות בני אדם שונות, צורות לבוש ומנהגים שנקנו במרוצת השנים בדרך ההרגל. כשמגיע אדם לקבוצה מגובשת במנהגיה והוא עצמו שונה מהם בשפתו ובלבושו, הוא יגרום ללא מעט הרמות גבה וניתוק מהקבוצה, כי הוא שונה. לא צריך להיות אדם אחר, מספיק שאדם אחד מתוך הקבוצה החליט לשנות דבר שהיה מקובל מקדמא דנא בהווי הקבוצתי. רבים יתנגדו לשינוי, אפילו אם הוא מתבקש, ורק בגלל שהם התרגלו לדבר הקודם. יש מנהגים שלפעמים לא יודעים למה עושים אותם כיום אפילו כשהם לא רלוונטיים, פשוט ככה עשו עד היום, ולכן נמשיך בדרך הזו.

כאשר אדם מחליט לשנות משהו באישיותו, או מתחיל בחייו דבר חדש, כגון עבודה חדשה, תמיד יש את ההרגשה של למה אני עושה את זה לעצמי? מה היה חסר לי בחיים שהייתי צריך את כל זה על הראש? ר' נחמן מסביר, שהצער נוצר בגלל שבתוך האדם יש את הקולות שקוראים לו להישאר במה שהוא מכיר עד היום. הם רוצים להישאר באדם שהם מכירים עד היום, בלי שינויים מיוחדים ומיותרים. הכוחות האלה מאוד חזקים עד שצריך לשבור אותם. כן, לשבור. ככה גם בעבודת ה', כאשר אדם רוצה לקדם את עצמו. הוא צריך לשבור את הכוחות האלה שקוראים לו להישאר מאחור, ולפתוח דף חדש, על כל הקושי הכרוך בכך. למי שקשה לשבור את כל הכוחות בבת אחת, ר' נחמן מציע שיטה – לפתוח פתח. לשבור את הכוחות אחד אחד, לשכנע כל כוח בנפש שהדבר נכון. לשכנע את השכל, את הראייה – לראות את הדברים הטובים שיכולים לצאת. את השמיעה – לשמוע דברים המושכים את הלב בנוגע לשינוי/ההתחלה החדשה. לשכנע את הלב ע"י עבודה עצמית רגשית וכו'.

לכל סיום יש התחלה חדשה

בואו וננסה להתחבר לדברים שאמרנו קודם לגבי איסוף הדברים הטובים של השנה החולפת. האדם שפוחד מההתחלה של השנה החדשה, מנסה להתנחם בזיכרונות של השנה שחלפה. מה ר' נחמן היה אומר? הוא היה אומר לו לשבור את כל הזיכרונות וללכת אל מחר חדש, או שהיה מסכים עם המשורר? אפשר לומר את שתי האפשרויות. הראשונה, שיש לשכוח מהעבר ולצעוד בגאון לעבר השנה החדשה – מובנת. אך נדמה לי שאפשר לומר גם את הדרך השנייה. ככלות הכול, האדם בטבעו אינו מנסה לדרוך במקום אלא להמשיך ולפתח את העולם, ובמקרה שלנו – להוציא מהאדמה את המירב. בסוף השנה, כשהאדם אוסף את יבוליו ובא כדי לזרוע מחדש, הוא עומד חסר אונים מול האדמה העייפה, ולא יודע מה הוא יכול לעשות עם כל תכניותיו. כאן המשורר אומר לו: היזכר בכל הדרכים שבהם עיבדת את אדמתך ושהביאו אותך להישגים. אל תשתכר מזכרונות הצלחתך ומהמצב הנפלא שאליו הבאת את אדמתך. הימים הקשים של תחילת השנה הם ימים של חשיבה האם באמת אתה רוצה לעבוד את האדמה. שבור את המחסום של: "מה, הכול שוב? מחדש??". התחל הכול מחדש עם כל מה שהביא אותך עד הלום, בשנה החדשה.