"אני מאוהבת", אני לא מפסיק לחשוב עליה", "הוא לא יוצא לי מהראש", "נדלקתי עליה ממש"...

כל כך הרבה פעמים במהלך חיינו שמענו את המשפטים הללו, אינספור פעמים אמרנו או חשבנו אותם.

כמה אנשים סביבנו מרגישים כך? שהם פשוט מאוהבים, וזהו.. אין מה לעשות!

ובכל זאת, האם אפשר להיחלץ מסבך האהבה? ובכלל מה זאת אהבה? האם מה שאני מרגיש/ה זו באמת אהבה?

סיפורה של רותי-  (ואולי של עוד כמה...) 

נפתח בסיפורה של רותי. (אגב, הסיפורים שייכתבו כאן הם אמיתיים לגמרי!! רק השמות שונו...)

רותי, נערה מקסימה  שסיימה כיתה י' בהצלחה רבה.

בחופש הגדול, כמו רוב חברותיה, יצאה רותי להדריך במחנה קיץ של בני עקיבא.

זה קרה כבר ביום הראשון. היא פגשה אותו. חייכן, מקסים, רגיש, נבון, צדיק וגם- נראה טוב...

רותי התאהבה בו מייד. במדריך של הסניף מהעדה שלה, בֶּנִי קוראים לו. גדול ממנה בשנה.

אהבתה גדלה בכל יום נוסף שפגשה בו במחנה. איזה בחור, איזו אהבה.

וכך עברו הימים, והמחנה... הסתיים.

לצערה של רותי לא נוצר דבר בינה לבין בני.

ובעצם, חשבה רותי לעצמה, אולי זה בכלל לא הזמן לחבר עכשיו?

אולי זה לא טוב ליצור קשר בגיל כזה? אולי...

אך מה שבטוח הוא  שרותי 'התפוצצה' מאהבה. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו.

היא נזכרה בו בכל רגע פנוי. היא נרדמה בלילה כשבראשה צצות תמונות של בני באינספור סיטואציות במחנה- עושה מורל עם חניכיו, מספר בדיחות, מעביר שיחה לחבר'ה ועוד...

איזה חמוד.

והיא מדמיינת.

היא מדמיינת שבני מתקשר אליה, ואיך הם מדברים.

היא מדמיינת אותם הולכים לטיול יחד. צוחקים ונהנים.

היא מדמיינת את המכתב שבני כותב לה.

היא מדמיינת את המילים שבני אומר לה. ונורא כיף לה.

כיף לה שם בעולם... בעולם, שלא קיים.

ומה קורה בעולם שקיים?

קשה. קשה כל כך. מה יהיה עם ליבה השבור? מה יהיה עם האהבה הזאת? עם המחשבות עליו?

רותי לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו וזה קשה, כל כך קשה וכל כך כואב .

כעבור שנתיים.

סוף כיתה יב', באופן מקרי לחלוטין (או שלא...),

הלא יאומן קרה. רותי פוגשת בבני.

היא מחכה במוצאי שבת לאוטובוס, ולפתע מגיע בני, כשגם הוא מחכה לאוטובוס.

איזו התרגשות.

הלב פועם בחוזקה.

רותי יודעת שזה הזמן לפעול.

היא פונה אל בני ושואלת: "שלום בני, זוכר אותי?"

בני, חושב לרגע ונזכר: "כן, את מהמחנה".

ורותי מתרגשת עוד יותר. הוא זוכר אותי, איזה מרגש.

הם מדברים קצת, עד שמגיע האוטובוס ורותי נאלצת לנסוע.

הפעם היא בטוחה. זו הייתה פגישה משמיים. זה בטח זה. איזה בחור. איזה חיוך. מקסים.

ושוב, לצערה של רותי, שום דבר לא קורה. המחשבות, הדמיונות ממשיכים לפעול ביצירתיות גדולה אף יותר. היא לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. וזה קשה. כואב.

עד ש... כעבור 3 שנים (ואני מזכירה, הסיפור אמיתי לגמרי!!) הנס הגדול קרה.

רותי כבר לא ילדה. גם בני לא. ושוב, בטעות, או במקרה הם נפגשים.

אמנם הפעם הוא לא רואה אותה, רק היא אותו, מרחוק.

ליבה קופץ מהתרגשות.

זה האות.

רותי נזכרת בקסמו של בני. בחיוכו הכובש, באישיותו המדהימה. היא מחליטה לעשות מעשה.

רותי מבררת באיזו ישיבה בני לומד, היא מפעילה קשרים כך שבאופן "מקרי לגמרי", יציעו לבני לצאת איתה. על רותי שלנו עוברים ימים רווי מתח, רווי תפילות.

"ה' עזור לי שזה יהיה זה! ה' אנא, לא סתם הפגשת אותי עם בני אחרי שנתיים, ועכשיו אחרי שלוש שנים, אנא ה' בבקשה, רק שנתחתן!!"

והתשובה מגיעה. בני אומר כן.

איזו שמחה!! איזו צהלה!! לא ניתן לתאר את ההתרגשות בביתה של רותי!!

זהו, בע"ה רותי מתחתנת.

הם מדברים בטלפון. חלום שמתגשם. וכמו שאומר השיר "לפעמים חלומות מתגשמים..."

אהבת הנעורים עומדת להתממש.

נותרו יומיים לפגישה.

בינתיים רותי הספיקה להחליט את מי היא תזמין לשבת כלה, איזו תזמורת תהיה, היא רק מתלבטת מה עדיף, מטפחת או כובע?

והיא נוסעת. לפגישה. דפיקות הלב רועמות. רק שבני לא ישמע.

שעתיים.

שעתיים של שיחה על הישיבה, על השרות לאומי, ואיך לא? על אותו המחנה.

רותי חוזרת הביתה ומיד מסתגרת בחדר.

זה לא מה שחשבה.

כלומר, היה נחמד, ובע"ה הם עוד יתחתנו, אבל בכל זאת משהו מציק לרותי.

אולי העובדה שבני התפרץ לדבריה ארבע פעמים. ואולי גם העובדה שבני זילזל במדריך שהיה איתו במחנה. ואולי בגלל שבני לא הפסיק לדבר.

אבל אולי, חשבה רותי. אולי הכל נבע מהתרגשות? אולי הוא היה במתח לכן הוא לא הפסיק לדבר, לכן הוא קטע אותי מדיבורי? ואולי הוא רצה למצוא חן בעיני אז הוא סיפר לי שהמדריך השני לא משהו...

בכל אופן, הרי לא יכול להיות שסתם כך במקרה ה' הפגיש אותנו.

בע"ה עוד נתחתן!!

הפגישה השניה הייתה קשה עוד יותר. בני הביא עמו תמונות מהישיבה. הוא טרח להראות לרותי את כל החברים שלו, בלי שהוא שם לב לרגע שעוד שניה היא נרדמת.. משעמום.

בני סיפר על איך שהחניכים שלו העריצו אותו. ואיך בישיבה כולם באים להתייעץ איתו.

בני דיבר ודיבר... רותי- הקשיבה.

הדברים לא מתגלגלים כפי שתכננה.

אבל רותי לא מתייאשת!! היא לא תיתן לחלום להתנפץ!! שום דבר לא יפריד ביניהם.

בע"ה הם עוד ית...

וכך- פגישה שלישית.

בני מאחר. רותי, מנסה לדון לכף זכות. בטח יש לו סיבה טובה.

בני מתיישב ולא אומר דבר. שום סליחה, שום הסבר. רותי מאבדת קצת משלוותה ומעיזה לשאול.

"למה איחרת?" היא שואלת בחשש.

"אה, פשוט הייתה לי שיחת טלפון מאוד חשובה ולא רציתי לקטוע אותה, אז עמדתי פה בצד ודיברתי. דווקא ראיתי אותך כשהגעת".

רותי לא מאמינה למשמע אוזניה. והפגישה ממשיכה.

בני מספר לה על השיחה שהייתה להם בישיבה בענייני עזרה לזולת.

הוא סיפר שמאז, הוא ממש משתדל להקשיב לחברים, לעודד, לעזור. רותי מהנהנת בראשה באדישות.

ובני ממשיך ומדבר על עצמו, ממשיך ומספר- על עצמו...

עד ש... תודה לאל, הפגישה הסתיימה.

רותי מגיעה הביתה ופורצת בבכי. "אני לא מסוגלת לשמוע אותו יותר!! כמה הוא מדבר על עצמו ולא מתעניין בי!! הוא לא למד להגיד סליחה, תודה?? משהו??"

החלום התנפץ.

אין בני ו... אין חתונה.

עכשיו באמת קשה. ומצד שני גם קל.

רותי נשברת מהעובדה שהיא לא מתחתנת...

ומצד שני רותי שמחה מהעובדה שהיא לא צריכה לסבול עוד במחיצתו של בני...

אז מה קרה כאן? איך זה יכול להיות?

מאיפה נבע הפער הזה בין הדמיונות המושלמים למציאות המאכזבת?

זאת נדע, בחלק הבא.....

מציאות או דמיון- בחירה או כפייה?!

נדמה לי שהתשובה נמצאת כבר בתוך השאלה.

עיקר ההכרות של רותי עם בני נעשתה בראש של רותי. במחשבותיה.

אמנם, זה נכון שיש לו חיוך יפה, ושהוא עשה מורל עם החניכים.

אך כאמור, רותי לא ממש הכירה את בני. היא ראתה אותו, שמעה אותו, אך לא הכירה.

היא בנתה לעצמה בראש משהו שהוא לא ממש קיים.

לצערנו, ברוב המקרים שבהם אנו מתאהבים במישהו, ברוב המקרים אנו לא ממש מכירים.

אנו פוגשים, רואים ומתלהבים, נדלקים, או בלשון העם... מתאהבים.

אך- האם זו אהבה?

רותי בהחלט הייתה מאוהבת בבני.

השאלה היא באיזה בני היה הייתה מאוהבת?...

רותי הייתה מאוהבת בבני שהיא המציאה לעצמה.

רותי לא אהבה את בני האמיתי. מכיוון שרותי לא הכירה אותו. היה נדמה לה שהיא מכירה.

אך התברר שזה היה רק נדמה.

הרושם החיצוני, כשמו כן הוא. חיצוני.

לכן, לעיתים קרובות הוא יכול להיות מאוד מטעה ומבלבל, מאוד מזויף ולא אמיתי.

ובכל זאת איך אנו מתאהבים? איך קורה שכ"כ הרבה אנשים מרגישים שהם לא מסוגלים להפסיק לחשוב עליו, עליה... איך? למה? מה גורם לנו לאהוב? להתאהב?

ראשית כל, זה כיף.

כן, זה כיף להרגיש מאוהב. זה ממלא אותנו. הראש מלא במחשבות, בדמיונות, בסרטים.

אנו מפעילים את כל הכוחות היצירתיים שלנו ובונים לעצמנו עולם מושלם של- פנטזיות...

וזה כיף.

נכון שזה גם קצת כואב, בעיקר כשמתעוררים מהדמיון, אבל כנראה שקשה קצת בהתחלה, כשמרגישים את הכיף לחשוב על הכאב שעשוי להיות בסוף.

אחרת, לא היינו עושים זאת לעצמנו. אחרת לא היינו בוחרים להתאהב.

ובעצם, מה הכוונה לא היינו עושים זאת לעצמנו? מה הכוונה לא היינו בוחרים להתאהב?

הרי פשוט התאהבתי בו! מה הקשר אליי?? אני בחרתי את זה?? אני גרמתי לזה?? אני מאוהבת!! וזהו!!

מהסיפור של רותי, מתברר שכן.

אנו בוחרים להתאהב. אנו בוחרים לדמיין.

וכעת, לרגע, אני רוצה להמשיך ולספר לכם על קורותיה של רותי.

רותי שלנו, גדלה קצת, התבגרה קצת ולא תאמינו... רותי- התאהבה. שוב. כן, יש סיכוי לאהבה. ב"ה.

הפעם זה היה גדעון.

היא פגשה אותו בעבודה שלה. בחור מקסים. אותו היא באמת הכירה. זה לא היה רק בדמיון.

הם נפגשו כל יום בעבודה, דיברו, צחקו ו... התאהבו.

אך, הייתה בעיה אחת.

רותי דתייה, וגדעון- לא.

ושוב רותי המסכנה שלנו, מהי תעשה? היא מאוהבת!! רותי הלכה לייעוץ.

והיועצת אמרה לה בפשטות.

"האהבה היא איננה גזרה משמיים. אנו בוחרים במי להתאהב ובמי לא. את בוחרת להתאהב, ואם תרצי תוכלי גם לבחור אחרת".

רותי הייתה בשוק. "מה זאת אומרת לבחור אחרת? איך? אני כבר מאוהבת..."

המשיכה היועצת ואמרה-

"כן, זה בידיים שלך. אם תביני באמת, שהבחור הזה אמנם נחמד וחכם, אך הוא לא בשבילך, תוכלי להפסיק לאהוב אותו. תוכלי להפסיק להתלהב ממנו.

אם תפגשי איתו פחות, אם תפסיקי להטעין את הקשר הזה, אז בע"ה תפסיקי גם לאהוב, זה בידיים שלך."
רותי יצאה מהפגישה מהורהרת. אך להפתעתה הרגישה שמחה גדולה! רותי הרגישה שחרור גדול!!

סוף סוף!! אני יכולה לבחור!!

אני זו שמחליטה במי להתאהב, איזה כיף! ההחלטה חוזרת לידיים שלי!!

נורא הפחידה את רותי המחשבה שהאהבה איננה בשליטתה. עכשיו היא רגועה. היא השולטת.

לא, היא לא רוצה את גדעון. הוא חילוני, הוא חושב אחרת ממנה, מאמין אחרת ממנה.

היא רוצה משהו אחר..

עד כאן סיפורה של רותי.

ובכל זאת, אני רוצה לחזור ולשאול, מה גרם לרותי, ומה גורם לכולנו- להתאהב?? להתלהב??

ישנם שני דברים חשובים שכדאי להבין בכדי להתגבר על אותן הרגשות.

ראשית, כמו שכתבתי, צריך להבין שאנו בוחרים להתאהב, זוהי אינה גזירה משמיים.

אך חשוב לי מאוד להדגיש- שהבחירה הזאת ברוב המקרים, היא איננה מודעת!!

אנחנו לא עושים זאת מתוך הבנה, מתוך מודעות שזו בחירה שלנו.

רוב בני האדם אינם מודעים לכך שהם בוחרים להתאהב, להפך, הם חושבים שזו "גזירה משמיים..."

כך שהבחירה להתאהב במישהו, היא ברובה, בלתי מודעת.

לכן, הדבר השני שחשוב להבין הוא מה מניע אותנו להתאהב?? מה גורם לנו להתאהב??

מהם אותם מניעים בלתי מודעים לאהבה הזו? זאת נדע בהמשך...

סיבות שונות להתאהבות-

ישנן כמה סיבות. לא כולן מתאימות לכולם. אך כולן קיימות ברמות שונות ובשלבים שונים בחיינו.

הראשונה שבהם, היא- גיל ההתבגרות.

גיל הנעורים הינו גיל של חיפוש, של בניה, של תהייה.

מי אני? מה אני? לאן אני הולך? ואיפה אני נמצא? אלו הן שאלות לא פשוטות כלל. אפילו קשות.

הן יכולות לבלבל,לייאש, לתסכל.

ההתאהבות, היא פתרון מצוין. כן. במקום לחשוב על עצמי, אני אחשוב על מישהו אחר.

במקום להשקיע בעצמי, אני אשקיע בדמיון. זה הרבה יותר כיף, וזה הרבה יותר קל.

אז זה לא שבמודע אני בוחר "לברוח" מעצמי, אלא זה דבר שקורה בלי להבין.

וכן. ההתאהבות היא הרבה פעמים בריחה.

בריחה מעצמי. בריחה מעולמי, בריחה מהקשיים, בריחה מהמציאות.

במקום לחשוב על מצבי, על הבלגאן שיש לי עם ההורים, החברים, אני בוחרת להיכנס לעולם שברובו, הוא לא קיים.

ועוד נקודה.

כולנו אנשים חברתיים. כולנו רוצים להרגיש אהובים, מקובלים ורצויים. בכל גיל ובכל מצב האדם רוצה להיות אהוב. כן, כפשוטו, להרגיש אהוב, מקובל ומובן.

אך מה לעשות שלעיתים אנו לא מרגישים כך.

אין זה אומר שאיננו ראויים לאותו אהבה ושייכות אותה אנו מבקשים, אלא שמסיבות שלא תמיד ברורות לנו, הצורך הזה אינו מתממש באופן שמספק אותנו בחיינו.

עובדה היא, שגיל ההתבגרות הוא הגיל העיקרי שבו ישנם קשיים רבים הסובבים סביב עניין הדימוי העצמי, המקובלות החברתית, הביטחון העצמי. 

ומשום כך, דווקא בגיל זה ישנו רצון מוגבר לחבר או חברה, ישנו רצון חזק לאהבה, לקשר, לחיבור, לביטחון להבנה...

ומה לעשות כשאין חבר? כשאין חברה?

מתאהבים. כן. אנו פוגשים בחור או בחורה, נחמד או נחמדה, ובוחרים להתאהב בו או בה.

מתחילים לחשוב עליו, עליה, ומרגישים את אותה אהבה... מדומה.

וזה ממלא אותנו, זה נותן בנו תקווה שאולי, יום אחד הדמיונות הללו יתממשו ובאמת נזכה לאהבה הזאת!!

באמת נרגיש את המקובלות, את האהבה, ההבנה.

זה נותן לנו את התחושה הטובה שאנו אהובים, רצויים, מקובלים... אפילו שזה רק בדמיון.

זה כבר כיף. ההתאהבות הזאת עוזרת לנו להתמודד עם תחושת הבדידות והלבד.

ועוד דבר.

יש בנו המון אהבה. המון.

הקב"ה נטע בנו, בני האדם כוחות טבעיים וגדולים של אהבה.

אהבה לחברים, אהבה להורים, אהבה לאחים, אהבה לבן זוג, אהבה לילדים, אהבה לנכדים, אהבה לה'.

יש בנו ב"ה הרבה אהבה. ואנו מחפשים דרכים להביע את האהבה.

למלא את הצורך שלנו בלאהוב ולהיות אהובים.

בכדי להגשים את כוח האהבה הגדול והנשגב שטמון בנו יש צורך במציאת אובייקט לו נוכל להעניק מאהבתנו. ישנם אובייקטים אשר יותר קשה להביע כלפיהם רגשי אהבה, וישנם אובייקטים שיותר קל.

אם כן, איך אפשר למלא את הצורך הזה בקלות יחסית?

אכן כן, להתאהב.

כשאני מתאהב, אני לכאורה משתמש בכוחות האהבה הללו.

אני מרגישה מלאה, אני מרגיש אהבה. אני מממש בדרך מהירה וקלה את עוצמות האהבה שבי.   

וזה ממלא.

ועוד משהו.

לעיתים בגיל ההתבגרות ישנם נערים ונערות החווים קשיים עם ההורים.

ישנם לעיתים מתחים מסוימים, בין ההורה לילד, הגורמים לנו לחוש שהורינו, חלילה, לא אוהבים אותנו.

או אולי אוהבים, אבל לא מספיק אוהבים.

וזה חסר לנו. וזה כואב.

אהבה אם ואהבת אב, אלו הם האהבות הכי בסיסיות לאדם. הם נותנות לנו את הביטחון הכי חזק בעצמנו.

וכשאנו מרגישים שהם חלילה "התערערו" או "פחתו", אנו מחפשים את הדרכים האחרות למלא את אותו החוסר. להתאהב.

למצוא איזה מישהו נחמד, חמוד, להתאהב בו. ולקוות שהוא יתאהב בנו בחזרה.

שהוא יימלא את אותה תחושת חוסר.

בהזדמנות זו, אני רוצה להדגיש שלרוב התחושה הזאת של "לא אוהבים אותי בבית..."

אינה מביעה את האמת. הורינו אוהבים אותנו, גם בזמן המחלוקות, הדילמות והמתחים.

אלא, שלעיתים קשה לנו לחבר בין אי הסכמה לאהבה.

קשה לנו להפנים, שתיתכן מציאות של כעס עם אהבה.

שהורינו יכולים להתווכח איתנו, אך בו בזמן, לאהוב אותנו מאוד מאוד.

ונקודה אחרונה. (למרות שאני בטוחה שישנם עוד מניעים להתאהבות, ואותם נשאיר לכל אחד מאיתנו לחפש בעצמו...)

זה דיי IN להתאהב.

זה נותן תחושה שאני כמו כולם.

כי הרי בגיל הזה, בחברה מעורבות, לצערנו, אנו מתעסקים ה-מ-ו-ן בעניינים הללו של מי אוהב את מי, למה וכמה... וכשאני מתאהבת גם, יוצא שגם אני חלק מהחברה.

ישנם גורמים שונים 'האחראים' לכך שעניין ההתאהבות הוא כל כך מקובל ונפוץ.

חלקם יותר ברורים לנו, וחלקם פועלים ב'תיחכום' שיקשה עלינו לזהותם.

נפרט מעט על גורם אחד, עיקרי.

אמצעי התקשורת.

הם הנוטעות בנו חלק נכבד ממחשבות אלו...

על ידי הצפייה בסרטים וסדרות טלוויזיה שונות, אנו משרישים בתוכנו את המחשבה המוטעת, שחיים ללא התאהבות, אינם חיים, חלילה.

על ידי סרטים אלו, אנו מחזקים את התחושה הלא נכונה, שמה שהכי חשוב בחיים זה ההתאהבות.

על זה הם מדברים, משדרים, ושרים כל הזמן.

כמו כן גם המוסיקה שלנו.

המוסיקה הישראלית כמעט כולה עוסקת בענייני ה"בינו לבינה", כאילו מעבר לזה אין על מה לכתוב...

אין חיים חלילה...

כך שזו גם הזדמנות טובה להמליץ להמעיט בצפייה בסרטים וסדרות טלוויזיה מיותרות אלו.

מכוון שהם, מבלי שנשים את ליבנו לעניין, הם מחזקים את המחשבה וההרגשה שחיים בלי ההתאהבות אינם שווים... חס ושלום.

ונמשיך בעניינו.

אני זוכרת שפעם אחת בתיכון, ניגשה אליי חברה ואמרה לי שהיא חושבת שיש לה בעיה.

כששאלתי אותה מה הבעיה, היא ענתה לי, שהיא חושבת שהיא לא מסוגלת לאהוב.

היא אמרה שכל הבנות מסביבה מאוהבות במישהו, ורק היא לא, כך שהיא חושבת שיש לה בעיה...

עד כדי כך היא ההשפעה החברתית, שמי שלא "מצליח" להתאהב, חושש שחלילה יש לו בעיה.

דרך אגב, כיום היא נשואה באהבה ובאושר.

טוב, אז הבנו שאנו בוחרים להתאהב, ושיש לנו מניעים בלתי מודעים לכך.

ומה הלאה? מה אפשר לעשות?!

מה לעשות במקרה שכבר התאהבתי? אני בתוך זה? כבר בחרתי, יש  דרך לצאת מזה? יש אור?

ושוב.. בתשובה בפרק הבא...

איך יוצאים מזה?!

והתשובה היא- בוודאי שיש אור. בוודאי שאפשר לצאת.

 ראשית, עצם הרצון לצאת מזה היא כבר חצי דרך ליציאה...

ונסכם את "שלבי היציאה אל האור":

א-להבין שאני בחרתי, ואני עדיין, ברגע זה ממש, בוחרת להתאהב בו.

ב- להבין את המניעים להתאהבות ולעבוד עליהם.

למשל, גיליתי שיש לי בעיות בביטחון העצמי, ותחושת ההתאהבות, נותנת לי תקווה שיום אחד גם אני אזכה לאהבה, גם אני אזכה לביטחון של קשר, להבנה, להקשבה.

במקרה כזה, הייתי עובדת על הביטחון העצמי שלי. הייתי מפרטת לעצמי את כל התכונות הטובות שלי.

הייתי עושה רשימה של המעשים הטובים שעשיתי. הייתי משננת  בראש, שאני טובה, שיש לי תכונות טובות. שאני אהובה. שה' אוהב אותי ושהביטחון העצמי שלי לא תלוי באף אחד!! רק בעצמי. 

ואם גיליתי שאני מתאהבת כי זה ממלא לי את תחושת הריקנות. הייתי מנסה למלא את הריקנות הזאת.

לברר יותר מי אני, מה אני, במה אני מאמין, לאן אני שואף.

לחשוב על תחומי עניין שמעסיקים, על חלומות קטנים או גדולים שאני רוצה להגשים,

לבחור התנדבות בה אני מאמין שיהיה בכוחי לתת ולהתמלא- להרגיש שהעולם זקוק לי!

שהעולם לא יכול בלעדיי!

וכך הלאה.

כלומר, אחרי שהייתי מבררת עם עצמי את המניע לכך שבחרתי להתאהב, הייתי מנסה לעבוד על אותו המניע ולנסות לממש אותו בדרך אחרת. חיובית ואמיתית יותר.

ג- להשתדל כמה שיותר להפסיק להטעין את הקשר הזה. לא להתקשר, לא להיפגש ולא לדמיין.

אהבה, אינה מחזיקה מעמד בלי שמטפחים אותה, בלי שמשקיעים בה.

לכן, בכדי להתמודד עם רגשות אלו, צריך לא להשקיע, לא לטפח ולא להטעין.

זה קשה, אני יודעת. בעיקר קשה לשנות את המחשבות את הדמיונות. קשה לשלוט עליהם.

וזה אפילו מפחיד כי-

על מה אני אחשוב עכשיו?? אם אני אפסיק לחשוב עליו יהיה לי ממש ריק בראש? מה אני אעשה בלי המחשבות הללו? על מה אני אחשוב?

אז ראשית, עצם השאלות הללו מוכיחות שהדמיונות, והמחשבות מכסות על משהו אחר.

מכסות על איזו תחושה של ריקנות שנמצאת בתוכנו. המחשבות מכסות את אותה הריקנות.

ובכל זאת, על מה נחשוב עכשיו?

נחשבו על עצמנו. נחשוב על חיינו.

מי אני? מה אני? במה אני מאמין? מה אני רוצה? מה חשוב לי בחיים? מה יש לי לעשות היום? ומחר? איך אני יכולה לנצל את הזמן יותר טוב? ובכלל, מה אני יכולה לעשות בכדי להיות יותר טובה? בכדי להתקדם? להשתפר? בכדי להיות יותר שמח? בכדי להתפלל יותר טוב? ואלי מישהו צריך את עזרתי? אולי אפשר להקדיש יותר זמן לאחי הקטן? ואולי סבתא תשמח אם אבוא לבקר אותה יותר? ואולי... ואולי... מתברר שאם רק נרצה, ונשתדל יש לנו ב"ה הרבה על מה לחשוב.

הרבה על מה לעבוד.

ונחזור לענייננו.

האהבה היא כמו פלאפון, אם לא נטעין אותה היא תכבה. לכן כדאי להפסיק להטעין.

ד- להתפלל. לבקש מה' שיעזור לנו להתגבר. לשמוח. שיעזור לנו לממש את כוחות האהבה הללו בדרכים מועילות וטובות יותר.

שיעזור לנו להמשיך הלאה ולא ליפול. לא להתעצב. שיעזור לנו להאמין בכוחותינו, ולהאמין שבבוא הזמן המתאים נזכה לאהבה הכי גדולה, הכי אמיתית והכי טהורה שאפשר. להתפלל, שלא נתייאש גם אם הדרך לא קלה.

ה- לנסות באמת לממש את כוחות האהבה שבנו בדרכים מועילות וטובות, וישנם דרכים רבות לכך.

אפשר להשקיע יותר בחברות, בשכנות, באחים, בהורים, בסבא ובסבתא, באחיינים, בקב"ה, במי בצריך ו- בעצמי!!

כן, לאהוב את עצמי יותר! כי זה כ"כ חשוב! שנאהב את עצמנו, שנשמח בתכונות הטובות שיש בנו!

ועוד יותר מכך, מי שאוהב את עצמו באמת- מבפנים, זקוק לפחות אישורי אהבה מבחוץ..

יכולת האהבה שבנו היא דבר נפלא. אדיר.

האהבה היא מתנה עצומה שנטע בנו ה'.

כוחות האהבה הם אלו המשפיעים אלינו במעשי החסד, בעזרה לחברים, בנכונות להתנדב, לסייע, להקשיב. כוחות האהבה מחברים אותנו אחד לשני, הם הופכים אותנו להיות אכפתיים ורגישים.

אנו רק צריכים להשתדל לפתח אותנו בכיוונים הנכונים.

ולפני סיום- עוד נקודה קטנה לרגעים קשיים...

כדאי להזכיר לעצמנו, דווקא ברגעים הקשיים, שבסופו של דבר בע"ה גם את ואתה תזכו לעמוד מתחת החופה עם אהוב לבכם, החצי השני של נשמתכם, שיועד משמיים, ואיתו או איתה בע"ה תעבירו את שאר חייכם.

כשתגיעו לרגע הזה רק תודו לעצמכם על כל "התאהבויות הסרק" שחסכתם בדרך, על כל הצלקות שאין לכם, כל כאבי הלב שחסכתם מעצמכם, וחשוב מאוד – כל ההשוואות שלא יהיו בין בעלך/ אשתך האמיתי לכל מיני אהובים חצי דמיוניים.

ועוד הערה קטנה שחשוב להדגיש- מצד האמת, ישנו הבדל גדול בין אהבה לבין התאהבות.

לצערנו, העולם סביבנו מאוד 'עקום' בתחום של אהבה, ואנחנו מושפעים מזה.

כיום, בעולם המערבי, ההבדל בין אהבה להתאהבות הטשטש עד כדי כך שאנשים באמת חושבים שאהבה היא התאהבות.

אהבה היא משהו שנבנה. היא מתבססת וגדלה על ידי נתינה ארוכת טווח.

ההתאהבות, לעומתה היא זיק ראשוני של התלהבות, שאינו מבוסס, ולעיתים קרובות אינו מדויק ואינו תואם למציאות.

נערים ונערות בהחלט מסוגלים להתאהבות, אבל הם לא הגיעו עדיין לשלב של אהבה.

ולמי שיבוא ויטען שהוא כן הגיע לשלב של אהבה, נענה בפשטות, שמטרת האהבה ביהדות- באמת, היא לבנות משפחה,

ובגיל הזה, 15, 16, 17 אני מניחה, שעוד לא מעונינים בכך... כך שלמרות שישנו רגש של התאהבות, זה עוד לא הזמן לאהבה.

ולסיום, הפעם באמת... חשוב גם לזכור שכל דבר הוא תהליך.

כך שאם אני אקום מחר בבוקר ואני עדיין ארגיש את תחושת ההתאהבות. זה בסדר, הגיוני.

דברים לוקחים, זמן, מאמץ, השתדלות.

העיקר- לא להתייאש. לא להתייאש כלל!

להתמיד, להאמין, להשתדל ולהתפלל.

כך למרות שבהתחלה סביר להניח שיהיה קשה, צריך להאמין שעוד שבוע יהיה יותר קל, ועוד חודש הרבה הרבה יותר קל ,

ועוד חצי שנה ייתכן שלא נזכור עוד את העניין...

וכן, חשוב לזכור שהקב"ה רואה כל השתדלות שלנו. ולו הקטנה ביותר.

הקב"ה מעריך ויודע. הקב"ה איתנו כל הזמן.

הקב"ה לא שם בפנינו ניסיון שאין לנו כוחות לעמוד בו!

כנראה שאנו מסוגלים.

אנו רק צריכים להאמין בעצמנו ובכוחותינו.

ובע"ה שאנו נשתדל מלמטה, והקב"ה יסייע לכולנו מלמעלה.

יהי רצון שנזכה למלא את עולמנו בהרבה אהבה, אחווה שלום ורעות.

ברכה והצלחה,

שמחה, בריאות ואמונה,

אודליה.

חברים מקשיבים

  odelyaf@gmail.com