רווקות ומיניות; הילכו שניהם יחדיו.

שפתי תפתח.

***

אומרים לנו כבר שנים. תכתשו אותו, תתאפקו. יבוא יום ותשתמשו בו לטובה. ואנחנו, אנחנו מנסים לכתוש. נאבקים יום יום, שעה שעה. עולים ויורדים, בוכים ושמחים. מייחלים לרגע בו נוכל סוף סוף לבטא את הדחף שפועם בנו בעצמה. אבל השנים מתארכות להן, והייחול נשחק. לאט לאט מבינים שהכתישה הזאת עושה לנו רק רע. שהחיים שלנו סובבים סביב המאבק, וההתקדמות נשארת מאחור. ממתינה לזמן שבו נוכל לרגוע ממנו, לפתח סוף סוף צדדי אחרים בנפש. ונזכרים. נזכרים שהכח הזה לא רע, שטמון בו עוצמות חיים אדירות.

אבל ההסתרה הזאת. הלחשושים, הווטו שמציבים על הנושא. מה יותר טבעי מאשר להמשך אל המין השני? מה רע בכך שבחור מחפש נתיבים לבטא את רחשי נפשו? למה נבהלים אם מגלים שמחפש הוא פריקה ברשת? הרי יש לשמוח, הבחור טבעי, יש לו כוחות נורמליים.
נכון, אסור. התורה אומרת לנו להתאפק. אבל על מה הבהלה, על מה הפאניקה?

קשור הדבר ברחשי לב, לא רק בדחפים בלתי נשלטים. בתור אדם שחי בחברה נפרדת, הבנות מעבר למתרס. אבל הלב. הנפש מחפשת קשר. קרבה, מבטים. אהבה.
אבל ריבונו של עולם. אסרת עלינו לדבר. אסרת עלינו להסתכל. אסרת עלינו להרהר. והאינטרנט כל כך נגיש. ומה יעשה הנער ולא.
אולי תסרס אותנו וזהו.

כולנו בפנים. אין גבר, גם הצדיק ביותר, שלא נכנע לעתים לגחמות הדחף העצום הזה, שכל כך חי בו. חי ובועט, בעצמה. יש שמצליחים לצלוח את רווקותם בהתגברות. לעתים נופלים, אבל חייהם מתקדמים בשמחה. ויש שהוא כל כך פועם בהם, עד שנזרקים מגבהים של קדושה אל דירה תחתונה, ממש בכל יום. מאבקים עצומים, בכיות ותפילות. ואין מנוחה. אין מנוחה. ויש גם שהוא השתלט עליהם כל כך במשך השנים, אכל לאט לאט את נפשם, עד שכבר נעשה להם כהיתר. חיים את חייהם הדתיים כרגיל, כאשר במקביל פורקים את יצרם באופן עקבי.

אלוהים שבשמיים. איזה נסיון נתת לנו. האם לא בראת כח כזה כדי שנשתמש בו לטובה? למה אנחנו צריכים לחכות שנים ארוכות כל כך עד להשתמש בו?

היה אפשר למלא את השנים האלה בכל כך הרבה טוב. בכל כך הרבה עשייה. אבל רבים מאתנו מתמודדים, משקיעים את כוחם במאבק מתמיד. ואין פנאי, אין את הנחת הנפשית בשביל ההתקדמות הזאת, שבשבילה בעצם אנחנו פה.
כי כל כך רוצים אנחנו לומר בפה מלא. ואהבת את ה´ אלהיך. בכל לבבך. ובכל נפשך. ובכל מאודך. אבל איך אפשר לומר בכל לבבך, כששקועים כל כך בתוך הריחוק הזה?

***

הכח הזה מבטא בעצמה את הרצון לקשר. את הכמיהה לחיבור. אבל בתוכו טמון המוקש. איך אפשר לצאת עם בחורה, חמודה וטהורה כל כך, כאשר שקועים בתוך הבוץ הזה?



-> אתם בטח רואים את המעיין הזה של הדמעות, שכבר יבש.