זקוקה לעצה מחכמים ומנוסים...

שלום לכולם, וקיץ בריא ושמח.
אפתח בפרטים טכניים: אני בת 22, סטודנטית. יוצאת מזה שנה עם הבחור הכי מתוק בעולם (אל תתווכחו..) בן גילי. עוד מעט משתחרר משירות של 3 שנים בגדס"ר צנחנים.
אנחנו מאוד מאוד אוהבים ומחוברים, ב"ה מסתדרים ומתנהלים מדהים יחד וברור לנו לגמרי שאנחנו רוצים להתחתן. בעצם, אנחנו יודעים כבר בערך חצי שנה מתי אנחנו מתחתנים, (בסוף תקופה עמוסה מאוד שלו בצבא), ומחשבים לאחור את התאריך בשביל האירוסין...
וכאן מתחילה השמחה הגדולה, אבל גם הבעיה- זה מתקרב, מאוד. אנחנו מתרגשים ומדברים על זה ומדמיינים בלי סוף, מתחילים להכין בזהירות את המשפחה (לא שהם יופתעו..) ופשוט שמחים.

הבעיה היא, שעם זה, עולים אצלי פחדים וחששות. לאורך כל הקשר היו דברים קטנים שהטרידו אותי. תמיד תמיד שיתפתי אותו וזכיתי להקשבה מלאה, תגובה רגישה, מאמץ משותף להבין מה הבעיה אצלו ומה אצלי, והתמודדות יפה יחד. יש כמה דברים קטנים שאני לא לגמרי שלמה איתם, ואיפהשהוא אני יודעת שאמרתי לעצמי "טוב האירוסין עוד x חודשים, עד אז אני אחשוב על זה\ זה יפתר\ זה לא יפריע לי". דברים לדוגמה- פתאום עוברות אצלי מחשבות הוא לא מספיק חכם בשבילי. אני נחשבת בחורה חכמה מאוד. בהמון תחומים- בעיקר כאלה שמעניינים אותו- יש לו הרבה יותר ידע ממני ויש לו תמיד מה לאמר והוא יודע להתנסח בבהירות. אבל לפעמים זה לא כך, בעיקר כשמדברים על נושאים אינטלקטואליים (לא תורניים) שאני לומדת באוניברסיטה... אני כועסת על עצמי שיש לי ציפיות כאלו ממנו, הרי הוא לא מבין בזה! ובכל מקום אליו הוא מגיע הוא נחשב בחור חכם, אינטיליגנט, מוכשר ומוערך מאוד מאוד. אני חוששת שאלו סתם מחשבות שנכנסות לי לראש, מין תסביך אצלי, (אולי כי תמיד נחשבתי חכמה יותר מאחרים? אולי מראש אני מזלזלת במה שהוא אומר כי אני רגילה שאני יודעת יותר טוב?) מה עוד שחוץ מרגעים מסויימים בעבר זה מעולם לא הטריד אותי, ויש לנו ב"ה המון המון המון שעות של שיחות ובילוי משותפות...
אני אנסה להגדיר את הבעיה בצורה יותר מדוייקת: אני מפחדת "לטעות". להתארס ואח"כ לגלות אצלו תכונות שלא יתנו לי מנוח. להחליט החלטה דרסטית- שתשפיע על כל מהלך חיי מעתה ואילך- בלי שום אפשרות (אלא אם כואבת מאוד מאוד) לשנות אותה. יש לציין שההורים שלו גרושים, ההורים שלי בזוגיות נפלאה רוב מוחלט של הזמן, אבל אפשר לומר שראיתי כמה ריבים בחיי.

יצויין- שפירוק הקשר הוא לא אופציה. גם בתהליך המורכב הזה, חברי היקר לגמרי איתי. אמנם לא פשוט לו, אבל אנחנו מקפידים מאוד לא להסתיר מהשני שום דבר, גם כשזה ממש לא נעים. קשה להפריז בעוצמה שזה נותן לקשר שלנו.

בשבוע האחרון אני מרגישה שהמחשבות הללו מרחיקות אותי ממנו. כאילו כל המחשבות הרעות והספקות לגביו התאספו ביחד להביע מחאה. ברור לי שאתו אני רוצה להתחתן, וברור שבשביל להחליט את ההחלטה- ולזוגיות טובה בכלל- צריך עין חיובית, ובחירה בהתמודדות.

איפה אוספים את הביטחון והשלווה? האם זה נורמלי?

שוחחתי על הנושא עם הורי היקרים, אתם אני בקשר מצויין, ומכירים מקרוב גם את חברי וגם את הקשר שלנו (אנחנו אחד אצל השני בשבתות ובארוחות בלי סוף). הם כמובן אמרו לי שזה הכי נורמלי בעולם, ושהסוד הוא לא למצוא מראש פתרון לכל הבעיות, (גם כי לא תמיד יש, וגם כי מי יודע אילו בעיות יצוצו בעתיד..) אלא להאמין ביכולת ההתמודדות המשותפת, והוסיפו שמנקודת המבט שלהם עד כה עברנו הרבה משוכות תוך גיבוי הדדי והרבה הבנה, ועם הביטחון הזה שאנחנו מסוגלים צריך לקפוץ למים.

זה מאוד עזר וסידר את הראש. אבל לא מספיק. אשמח מאוד לעזרה וייעוץ ממי שחווה דברים כאלו, ומקווה שבע"ה אתחיל להתייעץ כאן בפורום על הנושאים החשובים באמת :)