מדוע לא למחוק את זיכרונות מקשרים קודמים? (הבטחתי להרחיב)

זה מאוד מאוד מאוד ארוך. קבלו התנצלותי, אבל לא הצלחתי בפחות. תתחילו, ונראה אם זה רץ לכם...
ובכן, הפוסט הבא עומד להכיל ספויילר לסרט "שמש נצחית בראש צלול". מי שראה מוזמן לקרוא. מי שלא ראה מוזמן להחליט אם הוא רוצה לראות קודם את הסרט ורק אז לקרוא. (מומלץ בחום! אהבתי גם בפעם הראשונה שראיתי, ללא הדרכה ובלי לדעת שהסרט מדבר על יחסי אובייקט.)
שאלה פה מישהי, אינני זוכר את שמה או את ניקה, אם הייתה באפשרותכם למחוק את הזכרונות שלכם, להתחיל מחדש בתמימות, האם הייתם עושים זאת.
ישנה תיאוריה בפסיכולוגיה הנקראת "יחסי אובייקט". האמא של התיאוריה נקראת מלאני קליין, מתלמידות פרויד. כבר כתב פה בשבחה "אמן התענית" (מי שיוכל למצוא את הקישור, אשריו בזה ובבא)
חשוב לזכור כי זו היא רק תיאוריה. אין בה כדי להסביר כל זוגיות, ואין לי יומרה לאמת מוחלטת. עם זאת, אני סבור שכל אחד שייקח לתשומת ליבו את טענות התיאוריה, יזכה למבט מעמיק על דפוסי מערכות היחסים שלו בכלל, ועל הזוגיות שלו ומה שמעכב אותה בפרט.
נתחיל בתיאוריה. התיאוריה טוענת כי בני אדם לומדים מהי אהבה ומהי מערכת יחסים מהמערכת יחסים המוקדמת והמשמעותית ביותר בחייהם, כלומר, מערכת היחסים עם ההורים. התיאוריה מדברת על ה"דמות הטיפולית המשמעותית", שיכולה להיות האמא, האבא, הסבתא שהילד גדל אצלה, הבייביסיטר... מדובר בעיקר על הילדות המוקדמת אבל לא רק. מערכות היחסים הללו נמשכות לאורך שנים.
התיאוריה מכנה את הדמות הטיפולית המשמעותית בשם "אובייקט" משום שבינקות, התינוק אינו מתייחס אל אימו בתור סובייקט, בתור אדם אחר, אלא בתור אובייקט שמספק לו את הצרכים שלו, אוכל, חלב, חום, אהבה וכדומה.
כפי שהזכרתי לעיל, אנחנו לומדים מהי אהבה ומהי מערכת יחסים מהקשר הראשוני עם ההורים שלנו. נראה לי שדוגמאות יסבירו היטב את כוונת התיאוריה. לצורך העניין, נתייחס לאמא כדמות הטיפולית המשמעותית בחיינו, למרות שזה בכלל לא מחייב...
דוגמא פשוטה. לאדם מסוים יש אמא ביקורתית. על כל צעד ושעל היא מבקרת אותו, אומרת לו שלא כך צריך לעשות, צריך לעשות אחרת, מתקנת אותו, מחלקת לו ציונים על מעשיו. אותו אדם לומד שזוהי אהבה. זוהי מערכת יחסים. ככה אוהבים. אדם שאוהב אותי, מתקן אותי על כל צעד ושעל. כשיחפש לו בת זוג לחיים, יחפש אישה כזו, אישה ביקורתית, אחת שעל כל דבר שהוא עושה יש לה מה להגיד, מה לתקן, איך לשפר. ככה הוא מרגיש אהוב, כמו שאמא שלו אהבה אותו.
יתרה מזאת, אדם כזה "יצבע" כל אישה שיפגוש בצבע של "מבקרת". אפילו אם בת זוגו לא תהיה אישה ביקורתית, הוא ישמע כל דבר שיש לה להגיד כאילו אמרה ביקורת. למעשה, הוא משחזר את מערכת היחסים עם אימו. כל דבר שבת זוגו אומרת לו מחזיר אותו למערכת היחסים הראשונה, לזו שהייתה לו עם אימו, שבה כל משפט הוא ביקורת.
וכך הוא ממשיך, בתפיסה שכל מערכת יחסים יש בה שני תפקידים. "מבקר" ו"מבוקר". בת זוגו שמבקרת, והוא זה ש"מבוקר".
סעיף נוסף של התיאוריה טוען כי יחסי אובייקט הם יחסים דואליים, קרי, אדם זה מכיר שני תפקידים במערכת יחסים, באהבה. מבקר ומבוקר. אם בת זוגו לא תיקח את תפקיד המבקר, הוא ייקח את תפקיד המבקר, וישים אותה בתפקיד המבוקרת, שהרי ככה אוהבים אדם. מבקרים אותו על כל דבר שהוא עושה.
בעצם, תורף התיאוריה הוא שאדם משחזר את מערכות היחסים הראשוניות שלו. השחזור מתחלק לשתי גישות. גישה אופטימית וגישה פסימית. הגישה הפסימית טוענת שאדם משחזר את מערכת היחסים הזו מהסיבה הפשוטה שזה הדבר היחיד שהוא מכיר בתור מערכת יחסים. הגישה האופטימית טוענת שאדם משחזר את מערכת היחסים הזו כדי לתקן אותה. עכשיו הוא כבר לא ילד חסר אונים שתלוי לחלוטין באימו ולומד ממנה הכל. עכשיו הוא אדם בוגר שכאשר מבקרים אותו על התנהגותו הוא יכול להגיב, לכעוס, לטעון שהוא בסדר גמור.
מושג נוסף בתיאוריה הוא "הגנה מאנית". אותו אדם שהייתה לו אמא ביקורתית, יוצא עם המון המון בחורות. שואלים אותו מדוע לא התחתן עדיין והוא אומר "כל הבחורות שיצאתי איתן היו ביקורתיות. איך אפשר לחיות עם דבר כזה? מה שאני צריך זה למצוא בחורה שאינה ביקורתית ואז אני אוכל להיות בזוגיות". מה שאותו אדם לא מבין הוא שהבעיה היא אצלו. הוא נדלק דווקא מבחורות ביקורתיות, או שכדי להידלק, הוא צובע בחורות תמימות בצבע ביקורתי. הן סתם בחורות רגילות אבל הוא אינו מסוגל לשמוע שום דבר אחר במילותיהן אלא ביקורת, בגלל מערכת היחסים עם אימו, שהייתה ביקורתית. וזה מה שעושה לו את זה.
אדם כזה בעצם מדחיק את הבעיה שיש באישיותו, טוען שהוא בסדר גמור, והבעיה נמצאת בבחורות שהוא יוצא איתן. ההדחקה אינה עוזרת, והחיפוש שלו אחר השחזור, אחר הבחורה הביקורתית, ממשיך בעוצמה יותר חזקה.
עכשיו, לאחר כמה מושגים בסיסיים, נעבור לסרט וננסה להבין אותו לאור התיאוריה.
הסרט למיטב זכרוני פועל בשני מישורים. העבר וההווה. מסופר על הבחור, ג´ים קארי שהתאהב בבחורה מסוימת וזה לא הלך. אחרי הפרידה, הוא הולך למשרד למחיקת זכרונות כדי להתגבר עליה, למחוק את הקשר הזה ואת כל כאביו מזכרונו.
מי שזוכר, בלילה של מחיקת הזכרונות מגיע מנהל המשרד כדי לבדוק מה משתבש. המזכירה, או מישהי בסגנון, מצהירה על אהבתה אליו. הוא מנסה לדחות אותה בתואנות שונות ובסוף נשבר ואומר לה שכבר הייתה ביניהם מערכת יחסים שלא צלחה ולכן הוא מחק אותה. כאן הסרט טוען בבירור ש"הגנה מאנית" לא עוזרת. הזוג הנ"ל מחקו לעצמם את הזיכרון, טענו שבעצם אין להם בעיה. הם רק צריכים למחוק את הזיכרון של הקשר הדפוק והם ימשיכו הלאה לבן זוג הבא המתאים להם באמת. אבל זה לא עובד. בגלל שהנושא שלהם, יחסי האובייקט שלהם, האישיו שלהם נשאר, הם חוזרים ומתאהבים בדיוק באותו דבר. (כאן נכנסת התגובה שלי להודעה של פותחת השרשור, שלמחוק זכרונות לא יעזור. האדם משחזר שוב ושוב עד שהוא פותר.)
ונחזור לגיבור. בחלק של הסרט המדבר על העבר, רואים שהבחורה מחזרת אחרי ג´ים קארי ללא הרף. והוא, מצידו, מייבש אותה. למשל, הם שוכבים במיטה והיא אומרת לו "איזו תקשורת נפלאה יש ביננו". הוא מסתובב, מפנה לה את הגב ואומר את המשפט הכי מייבש בעולם: "פטפוט חסר שחר אינו בהכרח תקשורת". וכך מערכת היחסים שלהם נמשכת, היא רודפת והוא בורח, היא מחפשת אותו והוא מתעלם, היא מבקשת אותו והוא מפנה את הגב. עד לרגע שהיא עוזבת אותו, יוצאת מן הבית בטריקת דלת. פתאום הוא מתחיל לרדוף אחריה. כאן נכנסת "הדואליות של יחסי אובייקט" שהזכרנו. הגיבור מכיר שני תפקידים. "רודף" ו"בורח". "מבקש תשומת לב" ו"זה שמפנה את הגב". כל עוד היא רודפת אחריו, הוא לוקח את התפקיד של זה שמפנה את הגב. ברגע שהיא מפנה את הגב, עוזבת אותו, הוא לוקח את התפקיד של הרודף ומתחיל לבקש את תשומת ליבה.
כל זה נובע ממערכת היחסים שלו עם אימו. יש קטע בסרט שחוזר אל העבר שלו, אל ילדותו. רואים אותו יושב מתחת לשולחן במטבח, קורא לאימו ומבקש ממנה "אמא, תרימי אותי על הידיים". אמא שלו מתעלמת ממנו, שותה ויסקי עם השכנה ולא נענית לבקשתו. נראה שזו הייתה מערכת היחסים שלו עם אימו. הוא מבקש קרבתה והיא מתעלמת, מפנה עורף. לכן הוא משחזר את זה עם בת זוגו.
אז איך יוצאים מהסרט הזה? איך פותרים את העניין הזה? כדי שמערכת יחסים בריאה, מורכבת מהרבה תפקידים, אוהב ונאהבת, מטפל ומטפלת, תומך ונתמכת, מחזר ומחזרת, מעריץ ונערצת, וכל התפקידים האלו בהיפוך...
הסרט מציע שני פתרונות, שהם פתרונות של התיאוריה בעצם...
הגיבור, מנסה למחוק את אהובתו מהזיכרון. תוך כדי תהליך המחיקה, כשהוא חצי ישן או מחוסר הכרה, הוא מבין שהוא לא רוצה למחוק אותה, אלא אוהב אותה ורוצה שתישאר איתו. הוא מנסה לברוח ביחד איתה בתוך הזיכרון שלו אבל המתכנתים המוחקים מוצאים אותם שוב ושוב. ואז היא אומרת לו "תברח איתי למקום שלא ימצאו אותנו". הוא בורח איתה לילדות שלו (למרות שלא הייתה שם איתו כשהיה ילד), ורואים את הסצנה שהוא מבקש את קרבת אימו והיא מסרבת. כשגם זה לא מצליח, היא אומרת לו לברוח איתה אל הבושה שלו. אז הוא לוקח אותו לסיפור ילדות שלו, שהוא וחבריו מצאו ציפור ורצו להרוג אותה. רואים אותו אוחז בפטיש ולא רוצה להכות בציפור למוות, אבל בגלל הלחץ החברתי של חבריו הוא נענה, מכה בציפור למוות ומתחיל לבכות.
פיתרון זה מציע לקחת את בת הזוג אל הפצעים שלך. לספר לה על מערכת יחסי האובייקט שלך. לספר לה שהיית ילד של אמא ביקורתית(אם נמשיך וניצמד לדוגמא), שכל הזמן חווה ביקורת. לשתף אותה בתחושות שלך כשהיא אומרת משהו תמים ואתה שומע רק ביקורת, כי אתה משחזר את הסיפור שהיה לך עם אמא שלך. גם לשתף אותה בחולשות אחרות, בכניעה שלך ללחץ חברתי בתור ילד, למקומות הפגיעים שלך, לעלבונות שלך. את הפיתרון הזה אפשר לעשות לאו דווקא עם בת הזוג, אלא גם עם איש טיפול, לדוגמא. להתחיל להודות בפצעים שלך, בחסרונות שלך, שהמערכות יחסים שלך לא עובדות בגללך, בגלל מערכת היחסים שהייתה לך עם אימך, ולא בגלל שכל הבנות דפוקות. זה השחרור מה"הגנה המאנית" שהזכרנו. יש לך מקומות פגועים בנפש שדורשים פיתרון.
הפיתרון השני. נקודה מעניינת במערכות יחסים היא שלפעמים, הדבר שהכי משך אותנו בבן הזוג, הופך להיות הדבר שהכי מעצבן אותנו במערכת היחסים עצמה. איך זה יכול להיות? למה זה ככה? ההסבר של התיאוריה הוא כזה. אדם נמשך לשחזר מערכות יחסים ראשוניות. למשל, הוא רואה אישה ביקורתית, זה מדליק אותו, באופן לא מודע מזכיר לו את אמא שלו. הוא חושב לעצמו "כמה היא אוהבת אותי. כמה אכפת לה ממני. איך על כל דבר שאני עושה יש לה מה להגיד, לשפר אותי, להפוך אותי ליותר טוב. היא בטח ממש אוהבת אותי.". הוא נמשך לזה כי זה מה שהוא מכיר בתור אהבה, או כי הוא רוצה לתקן את זה. במערכת היחסים עצמה, בתוך הזוגיות, ביום יום, זה הופך להיות בדיוק הדבר שהוא סבל ממנו. ביקורת תמידית. כמו שאמא שלו עשתה לו. כמו שהוא הכי שנא.
המבט הזה הוא ילדותי, מפוצל, חד צדדי.
כאשר הגיבור אומר לבחורה להתחתן איתו היא אומרת לו: "אתה נמשך אלי כי אני סוערת, כי אני אש, עצמאית, מטורפת, לא צפויה. אחרי חודש אתה תשתגע ממני. מהחוסר יציבות שלי, מזה שאני בורחת ממך כל הזמן, מהתזזיתיות שלי. אני נמשכת ליציבות שלך, לזה שאתה חזק, עומד איתן, אדמה. בהמשך אני ישתעמם ממך. מה נעשה?" הגיבור עונה לה: "אז מה. אני רוצה בכל זאת. בואי נהיה ביחד."
זה כבר מבט מורכב. זאת כבר הבנה בוגרת שהתכונות שמדליקות אותך, שמושכות אותך אל האישה הזאת, יש בהן גם צד רע, צד שיהיה לך קשה מאוד להכלה. צד שישחזר בדיוק את מה שהפריע לך בילדות. אבל אם במבט מפוכח אתה תבחר להיות עם האישה הזאת, עם התכונות שמדליקות אותך אבל יש בהן צד שיחרפן אותך ואתה מוכן לעבוד עליו, אז, רק אז, יש לזוגיות הזו סיכוי להצליח.
קטע מעניין בסרט, שהגיבור מספר איך הוא התאהב בה בפעם הראשונה. "היינו בברביקיו על שפת הים. היא ישבה על שפת המים עם הפנים לים. אני חושב שזו פעם ראשונה שאני התאהבתי בגב של בחורה."
לפי מה שאמרנו זה מאוד ברור. מערכת היחסים שלו עם אימו היא שהוא מבקש את תשומת ליבה והיא מתעלמת, מפנה גב. לא פלא שהוא רואה גב של בחורה וזה מדליק אותו. זה בדיוק מה שהוא מכיר בתור אהבה.
זהו. זה היה ארוך. מקווה שיצאתי מובן.
תראו את הסרט. הוא יפה גם אם בלי קשר לתיאוריה.