מאקרו ומיקרו

יש לנו נטייה להיתפס לדוגמאות ולהזניח רעיון כללי;
מה שכתבת נכון.אבל התשובות על השאלות שלך או שאר טענות הנגד שהועלו כאן לא עונות על התחושות שרובצות, לענ"ד, מאחורי פתיחת השרשור הזה ודומיו.

כולם מכירים את השחיקה שיש מהחיפוש המתמיד הזה אחרי בן/בת זוג.
אבל זו לא רק הסבלנות שנשחקת
וזו לא רק הנפש שנשחקת.

בין כל הדייטים שלא הצליחו והקשרים הארוכים שלא שרדו אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן- מה חשוב, מה עקרוני, מה סתם גחמה, מה מיותר, על מה אפשר להתפשר
והמקומות האלה שבהם אנחנו אמורים להתחבר למישהו אחר מתחילים להשחק גם הם...
וכבר לא בטוחים מה הצורה המקורית של החיבורים האלה.

לא נראה לי שיש מישהו שלא מכיר את התחושה הבלתי נסבלת הזו שאני כבר לא יודע מי אני,מה מתאים לי, למה אני מתאים, מה אני רוצה.
את הפקפוק הזה בעצמך שלא מפסיק לקדוח,הדרישות שלי מתאימות?יותר מדי? פחות מדי? אולי אני לא בסדר.אולי צריך לשנות.להשתנות.להחניק.אולי הדרישות גבוהות מדי? אולי הן בכלל לא קיימות?
אולי.

אז מנסים אחרת- כמו בקוביה הונגרית;
כמעט הכל מתאים חוץ מאיזה ריבוע.
אז מתחילים לסובב-ימינה, שמאלה,קדימה, אחורה..
משנים לפה ומשתנים לשם...
ובסוף נשאר בלאגן אחד גדול.מלא ריבועים מעורבבים...ואפילו להחזיר למה שהיה קודם א"א.
כבר לא זוכרים אפילו למה ומה בדיוק לא התאים שם- ומנסים להחזיר למה שהיה קודם.ואין.נגמר.זה כבר לא אותו דבר. זה אף פעם לא יהיה.

ואז מתחיל התהליך המייאש הזה של למצוא את עצמנו מחדש.
של להתחיל את כללללל הבירור הזה- שכל אחד מאיתנו עשה אותו עשרות ומאות פעמים-מי אני.מה אני רוצה.מה אני באמת רוצה!מה מתאים לי. עם מה אני יכול, מסוגל ורוצה להסתדר ומה אני יכול, מסוגל ורוצה לשנות.
ואחרי זמן כזה או אחר של תסכול וייאוש ועצב תהומי וחיפוש וגיבוש עצמי אתה סופסוף בטוח בעצמך. שוב.
ברשימת-הכן-לא-אולי שלך (רשימה שגובשה בדם יזע והמוןןןןן דמעות).
וממשיך לצאת עם ה´אני החדש´ הזה.

ו..

ואם המזל לא האיר לך פנים אתה שוב מוצא את עצמך בדיוק בראש ההודעה הזו.

אלא אם כן אתה זוכר מי אתה.
ויודע מי אתה.
"דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון"
"נחצבנו" ולמדנו והסקנו מסקנות מהחיים ומהנסיון שלנו. אף אחד לא ישא בחרטות עבורנו ואף אחד לא יהנה מההצלחות שלנו ולפיכך את הדין וחשבון אנחנו לא חייבים לכל משיאי העצות והנשמות הטובות (טובות עם ובלי מרכאות) כי בסופו של יום אנחנו נשאר ´להתלבן´ עם החרטות והאשמות וההצלחות לבד.(נזכרת בכל שיחות הטלפון שמתחילות ב"יווווו איזה יופי!!!" ונגמרות בלב מתפוצץ מאושר שאין ממש איפה לשים אותו אז מחייכים ומתרגשים ומחכים שהאדרנלין ירגע)

עד ש..