על קו החוף, רגליה במים, מסביבה שולי הטוניקה הלבנה מושכים אדוות קצף. פניה נשואות אל השמש הזורחת מעליה, אל האדום הארגמני המבעיר את השמיים. גלים מתנפצים עליה, משתעשעים בה, והיא מתקדמת אל עבר הבוהק, למקום בו מים ושמיים נעשים אחד. הרהב המלכותי המשתולל בשמיים משתקף בעיניה, והיא מרגישה איך השמש מתחילה לזרוח מתוכה. מושיטה יד למים, שוטפת את פניה במי מלח צלולים, מומסת בחום. מחסומים ושקעים וסבכים, מתכווצים ונעלמים כאילו לא היו, רחש הגלים שוטף אותם בעדינות. ומשהו בה רוגע, שוקט אט אט עם ניצחון השמש בשמיים. וכל המחנק שבולע את אָנִיוּתה לאחרונה, ואיתם הכבלים המלפפים את חייה, נשטפים בנגינת האור האדמוני השוטף אותה. שלווה.

                                          *

חוזר אליה בשתיים בלילה. והיא, שחיכתה, עונה מייד, קורעת בחופזה קורי שינה. ישנת? הוא שואל, קולו רחוק מאוד ממנה. והיא, לא עונה רק שואלת - רציתי לשאול לדעתך על לרדת לסיני. והוא מתחייך מעבר לקו, שומעת את התלות שהיא מוכיחה נמתחת ביניהם, סיני? אני מאוד לא ממליץ, הוא מחרב את החלום שהיא טוותה בעוז ובסתר, בחדווה שנעלמה לה מזמן, מאוד לא נעים שם עכשיו. לא רוצה להרים ידיים. לא רוצה לתת לו לרמוס את התוכנית שהפיחה בה את החיות שהוא חמס ממנה בהיעלמו. ולעזאזל, מאתיים שבעים שקל עלה לה לחדש דרכון. נאבקת, שואלת, מה, אבל עד כדי כך, יותר משמסוכן לחיות? את יודעת, ערבים שולטים שם. מחטטים  בדרכונים, ובטח שלא בחורה לסוע לבד. שונאת אותו בשקט, את שסוכר את חירותה בין כפותיו, שוב. שונאת את עצמה בקול על שהיא נסכרת, נחסמת, מתרוקנת - לצדו. מוכרת לו את עליבותה בזול, למען פיסות תשומת לב קמוצות: שאין לה בית יותר בעולם, שהכול נשבר לה, שלא נוח לחיות יותר. וכשהוא קופץ את ליבו מעבר לקו, ומסנן שתפסיק לרחם על עצמה, ואיפה הילדה שאומרת שהיא יודעת לאסוף את עצמה, הוא שולח חוט שורף שמפלח את ליבה לשניים.

היא פוערת לו את העירום הדוחה ביותר שיש לה - היא באיבוד הילדה ההיא, ואני מתגעגעת אליה. באיבוד כמו שמעולם לא ידעתי. צוחקת לעצמה, כשהוא שוב חוסם בעדה ואומר שהוא אצל חברים וצריך לזוז. אתה יודע, זה השלכות שלך כל זה. שלי, הוא מיתמם, מה הקשר אלי? אלו וולדים שזרעיך הולידו בנפשי שטמנת וצומחים בי פרא ומבלגנים את חיי; היא מסננת בכעס, בכאב, בשנאה. אני לא לוקח אחריות, הוא מתאכזר אליה. אין בי שום ציפייה שתיקח, רק שתדע, אילו שַמוֹת מחוללים זרעיך, איך באת ושרטת והלכת, איך פתחת לי מאה דלתות חדשות ולקחת איתך את המפתח, כמה עירומה וזרה לעצמי אני אחריך, לכמה כאב ואפילה נתת דרור ונעלמת, ואיפה אני בכלל עכשיו---

                                          *

רוכסת קצה של רוכסן סרבן. מצמידה בכוח את שפתיו של תיק שבעים וחמש ליטר שענק עליה, ומושכת חזק. סוגרת את בשורת מסעה בתרמיל שהיא מלבישה על עצמה בקושי, בנעלי רדבק אימתניות מעל לג'ינס צמוד והחלטי. סוגרת בשקט את הדלת, שש בבוקר והבית עוד נם לו בשלווה. קמה לפני שעה אחוזת בלהות, כמה דקות לפני השעון מעורר: אל תיסעי, התחננה אל הגוש העיקש בתחתית הבטן, בקשה אל תיסעי. לאילו סכנות את זורקת את עצמך, ומה חסר לך כאן, תחת השמיכה החמה. אבל הגוש נותר גוש, לא מוכן לתת לטענות המפוררות את קיומו לחדור תחת שריונו. נאבקה בעצמה, בקול החולשה שהחל מאכל קצוות בעקשנותה, קמה במהירות והחלה להתלבש. וכעת אוויר קר מכה בפניה, והיא צועדת אל הטרמפיאדה. רק שלא אפגוש אף אחד עכשיו, כשאני חשופה ומסעי עדיין בבשורתו ואינו עומד בזכות עצמו. כשקיומו של המסע הזה משורטט בטשטוש, בשחור לבן, רק בחלומות התשוקה בראשה ובתרמיל מלא עד גדותיו. היא מהנהנת בוקר טוב לשכן משכים קום, מתחמקת ממבטו. זה המסע שלך, היא לוחשת לעצמה, הנה, יצאנו אליו והוא שלך.

כבר כמה חודשים, מאז הפרידה אולי, שהיא הולכת ודועכת. שמשהו בה קמל, חסר חיות וריק מחדווה. וכל שבוע נדמה לה שהנה, שסוף סוף בקעה מתוכה וחזרה להיות, ואז מגיע גל קשה, מפיל, שסופו בחיוג מספר הפלאפון שלו בעל-פה בידיים רועדות. וכל שיחה כזאת, על הצלפותיו בה, על חוסר הסבלנות שלו כלפי כאבה, ובעיקר על אי אהבתו אותה, אי הערכתו את אהבתה- משאירה אותה עלובה, בודדה ודואבת. וכל פעם הכמיהה לחום, לחיבוק, לתשוקה ואולי אולי לעונג, מכניעה אותה לחייג שוב, רועדת. כשהיא מנתקת היא מרוקנת: מחלומות, מתקווה, מעצמה. שמה בכפו את כל כובד סבך נשיותה, והוא מפיל אותה ארצה, בלי לדעת את המשקל המונח בין אצבעותיו, מפיל אותה נמוך יותר ויותר.

באולפנה כבר מאוכזבים מהמדריכה הנערצת שנפלה מגדולתה. מזאת שהייתה דוסית וחסידית והסתובבה עם הבחור הבעייתי הזה, אפילו כיפה אין לו בקביעות, ומאז התערבבה. ממש מרגישים שמשהו בתפקוד שלה לא אותו הדבר, לא יודעים בדיוק לשים את האצבע. אבל היא סתם לא ממוקדת, סתם בוהה מולה, סתם לא נהנית מהחיים שלה יותר, סתם לא מוצאת עוד טעם בחייה, סתם מרגישה חנוקה מהאוויר הנקי, הצח, הנקי מידיי, שכל הצוות החסוד הזה נושם. חזרה קצת לעשן, פה ושם, לזהם לעצמה את הריאות שיתאימו לנשמה. קרועה בקרקעית הבור אליו הוטלה, בור שתחתיתו כאב אהבתה הנכזבת והמשכו תשלום המחירים שהקשר הזה השליך ממנו; מחיר אכזבת האנשים שגידלו אותה, על מבטם המרחם, המנדה; מחיר הרכילות שרוחשת, מוסתרת מאחורי גבה, חומלת באכזריותה; מחיר מטרתה האובדת, שפעם התנוססה בבירור מול עיניה וכעת נעלמה לה, משאירה אותה חסרת הגדרה וחסרת זהות, אבודה בתוכה. וכשהיא אוספת מעט מעצמיותה המפוזרת ומושכת את עצמה מעלה, מושיטה יד קדימה, האור רחוק כל כך מקצה הבור. רק מתחילה להתרומם והיא מתנשמת חזק כל כך, קשה כל כך, שאצבעותיה כבר ניגשות לפלאפון ומעצמן מתחילות לחייג, אפס חמש שתים חמש חמש שש חמש שבע אפס שלוש---

וכעת נוחתת בצומת עין גדי. טרמפ לים המלח היישר מהגבעה צרפתית עם הסתדרות המורים או משהו. כששואלים אותה לאן היא נוסעת, היא עונה בקול צלול, לכיוון אילת. וכששואלים עוד, היא לא מתביישת להעניק לחלומה המשורטט צבע ופנים, סיני. סיני? זה לא, את יודעת, נורא מסוכן? ופניהן של חברות הסתדרות המורים מתכווצות כשהיא מושכת כתפיים וחושבת: מסוכן לי יותר לחיות. זורקת את תרמילה הכבד בין השיחים, מחליטה להתקמצן על לימונדה בחמש עשרה שקל בדוכן, ויושבת בין ים לגבישי מלח על סיגריה במקום ארוחת בוקר. והגלים אינסופיים לה בעיניים, והמלח חודר לה לנחיריים. הלאה, היא קמה, הלאה הלאה הלאה, היא צריכה עוד הרבה יותר דרומה. נהג משאית עוצר לה ולתרמילה, מגיע עד צומת הערבה, מתחקר אותה קצת ושואל בפליאה: לבד? כן, היא עונה, יש אנשים יש רעש, אין אנשים אין רעש. והוא מהנהן בהסכמה, אדם עם פנים שחומות, פנים של דרך; את יודעת, אני נוסע באופנוע, ואף פעם לא מרכיב עוד מישהו איתי. עוד אדם מערער את השיווי משקל שלי, בסיבובים. היא מהנהנת אליו בהסכמה, ומרגישה איך היא בעיצומו של סיבוב חייה, וגילתה שאין אחד שהחזיק איתן באופנוע שהיא, שנותרה לבדה ברוח, וכמה הרבה יותר פשוט פתאום להחזיק את משקלה.

נזרקת באמצע המדבר, איפה שהוא אחרי נחל צין, וסביבה שממה. רסן פנימי מכווץ פוקע בה פתאום, והיא עושה עשר גלגלונים על הכביש הריק בשורה. צורחת לשמיים, צרחה חזקה וקורעת. מאזדה שחורה עוצרת לה בחריקה, והיא יורדת לאילת עם חבר'ה מהערבה, ממש לא אילתיים, כמו שהם מיהרו להסביר לה, מקנאים בה על סיני. משהתקרבו לעיר משהו בה נדרך, הנה, עכשיו, חושיה יעמדו במבחן. היא תעמוד בטאבה ותצטרך לבחור את שותפיה למסע בעין חדה, לגשת ברגע הנכון ולשאת חן. פרפרים מתנפנפים לה בבטן, והיא מופתעת מההתרגשות שבאה לה מחדוות המסע המפיחה, ולא, סוף סוף לא ממנו. יורדת מהמאזדה בקניון במרכז אילת, נכנסת למלא בקבוק מים בשירותים, והמבטים אחריה מפיחים בה עונג מוזר. בין רנואר לפוקס לרויאלטי היא מסתובבת מאובקת עם התרמיל והרדבק, ושערה מתבדר כהילה סביב ראשה. מרגישה יפה יותר מכל האיילתיות בעלות האודם הבוהק והשיער המהודק - נהנת מפראיותה המוצהרת, המשוחררת. מתיישבת בקצה של החוף המעוצב, שולפת כמה פרוסות לחם שחור וזיתים, וטעם המחנהיודה בפיה מתערבב לה עם ריח הים.

יוצאת לחכות לקו חמש עשרה שמגיע לטאבה, ממתינה בסבלנות, הרי הזמן שופע בידיה. כשנהג מונית מציעה לה הסעה במחיר אוטובוס, היא נענית. הוא מופתע מכובד התרמיל, משווה אותו בעיניו לדקיקות גופה. מה יש לך בטאבה? שואל אותה הנהג, עיניו חמות וטובות אליה. והיא נפתחת אליו מיד, הרי חום כזה קונה אותה באחת, לסיני אני נוסעת. סיני? הוא פוער אליה מבט, לא לא, תעשי לי טובה, אל תרדי לסיני. למה? היא שואלת, מיתממת. והוא מניח יד אבהית על כתפה, אני, מסוכן שם, מכיר אחת באר שבעית נחטפה אולי לפני חצי שנה, החזירו אותה עם כופר, אבל אל תשאלי מה הם השאירו ממנה, החיות. וכנראה שמבטה נאטם מאז שהושיט יד ונגע בה, זה הרי גבול עקרוני וברור אצלה כבר שנים, כי הוא שואל - מה, על מה את מסתכלת? מוציא את ארנקו מכיסו ומושיט אליה תעודת זהות כחולה, הנה, תראי, אני יהודי. אני מאמינה לך, היא נבוכה, מאמינה, חוזרת. מה השם הפרטי שלי, הוא מתחקר אותה. משה, היא מצייתת. והמשפחה? איבגי, לקרוא אני יודעת, ממלמלת. נו, הוא מחכה להבנה שתפציע בה - משה איבגי, משה איבגי, כמו השחקן. אה, היא מתעוררת מאוחר. איזה יופי, היא מחייכת אליו בעידוד, נחלשת לפתע. אולי תבואי אלינו, תבואי לאכול, לישון, מה שתרצי, בשמחה. רק אל תרדי לשם, שמי איננו משה אם לא אעשה הכול שלא תרדי לשמה. זה בסדר, היא דוחה אותו, קצת תקיפה עכשיו, שלא ינסה לפורר את הגוש העיקש שלה. ראש מול ראש אין לו סיכוי. זה בסדר, אני אכנס רק עם יהודים טובים. נפרד ממנה בחמלה, משחיל לה את כתפיות התיק. אם את צריכה משהו, משה איבגי, כן?

מתקרבת למעבר הגבול עכשיו, לאט, כאן הכול הולך להיקבע. דרכון, דורש הבחור בכניסה, פניו הילדותיות מרגיעות את פרפריה. מושיטה לו את הדרכון, בוהק וחדש, ואומרת, מפעילה את גלי קיסמה - אני צריכה ממך עזרה. ממני? הוא מופתע מישירות המבט שלה. כן, אני רוצה להיכנס לסיני, בודה בלי מאמץ, חברים שלי כבר שם כמה ימים, ואני רוצה לרדת אליהם, השקר מחליק לה בגרון בטבעיות, רק מחפשת יהודים להצטרף אליהם לנסיעה. הוא מביט בה, משועשע, אולי שלושה ימים לא עבר פה יהודי, אולי רק אילתים, מהמרים כבדים, שיורדים לקזינו. רוצה, תחכי. אז היא מורידה מעצמה את התרמיל הגדול באנחה, מתיישבת על ספסל ומחכה, מפלרטטת בחוסר חשק עם המאבטחים המשועממים. שיירות של מכוניות, ערביות כולן, נכנסות בזו אחר זו. והגוש העיקש שבקצה הבטן כבר מתאכל- הבהלה בה התעוררה הבוקר, כל כך מזמן, כיווץ הפנים של הסתדרות המורים, הבאר שבעית שמה החיות השאירו ממנה- כולם מתגעשים בתוכה, נוגסים את שולי עקשנותה. הנה אני כאן, היא לוחשת לעצמה. מה יש לי כבר בסיני, רק לבד הרי חיפשתי. קבוצות של תיירים נוצרים עוברים על פניה, עליזים ומלהגים, ואף לא יהודי אחד. ובכלל, איפה שמונח המזור ללהג שלהם, לא בהכרח נמצא המרפא לאיבודי. יצאת, הרי, למסע בעקבות נפשך שברחה, נענית לבלבולך. המשמרות מתחלפות ושומרים חדשים המבקשים הסברים מחודשים מגיעים, ובדַיותיה כבר שחוקות ודהויות על לשונה. מתעייפת ומבקשת מהשומר בכניסה: אני יכולה רק לקבל חתימה על הדרכון, שיאמינו לי החברים שהייתי פה וחיכיתי. והיא עוברת את המחסום, עושה סיבוב של שתי צעדים בסיני, השם ששימש לה ליעד מסעה, וחוזרת לאחור. נפרדת מידידיה המאבטחים ויורדת מהמחסום היישר לחוף.

מתיישבת על שפת המים, מביטה בשמיים הנפרשים, ענקיים מעליה. שוקלת אכזבה. הרי היא רצתה, ונסכרה. שוב. מביטה אחוריה אל המחסום, בו בילתה חצי יום, אני בחרתי הפעם. יכולתי לרדת, והחלטתי שלא להנמיך. פורשת שק שינה, מוציאה את הXL שקנתה בדקותיה הספורות במצריים ומדליקה סיגריה על שפת הים. נותנת לגופה להישטף במים, ראשה ריק מתוכניות, משאיפות, מאכזבות. כולה מונחת שם, בתמצית עצמיותה, בלי סבכי חיים הסובבים ולוכדים אותה. משילה מעליה בתנועה אחת את חליפת הכאב בה הסתתרה בחודשים האחרונים. כמה אפשרויות יש לי, היא לוחשת בקול, מביטה בים הרוחש אליה וממנה. כמה אפשרויות אני יכולה להיות. ופתאום מאות הדלתות אינן לוכדות אותה אלא פותחות בפניה מרחבים.

השמש נעלמת באחת. מסיימת את ארוחת הערב הקטנה שלה, מדליקה נרות הדוחפים בעדינות את החושך המוחלט, השקט. מחבקת את עצמה, נכנסת לשק השינה ונרדמת, לאט. מתעוררת כמה שעות מאוחר יותר, מאוחר עכשיו, ומרגישה את הים קורא לה בגליו. נכנסת למים, מאפשרת לקור לעטוף ולחבק אותה. מפשיטה מעצמה את בגדיה. נותנת ליצור השחור, הגדול, לערסל אותה בין ידיו. נשטפת, נכנסת עם ראשה מתחת למים, נצמדת לקור המקיף את גופה. יוצאת, קצת רועדת, ועונג עדין יורד במורד צווארה.

מתעוררת בחיוך אחרי עוד כמה שעות שינה חשוכה, פותחת את עיניה בציפייה לאפילה, ורואה את השמיים בורקים באדום מעליה. מזדקפת באחת, מלאת השתאות. פראיות משחק השמיים מפעים אותה. והיא עוצמת עיניים, מורידה את הראש, ושוב פותחת וכל הברק המטריף עוד שם. ממלמלת בקשות מריבונו של עולם, עדה להשתעשעותו הגלויה לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנים. לוחשת שיהיה לה טוב, שתפגוש איש, שתמצא מקום ובית. השמיים מקיפים אותה כנזר, והיא מרגישה מחובקת ועטופה בעולם. קצת בוכה, דמעות בשולי עיניה וצחוק בזוויות פיה, וטוב לה. גן העדן שלה, מתחת למחסום. בחסותו.

                                       *

מתקשר שוב ושוב. ההודעות ממנו נעשות כעוסות יותר ויותר. היא מסננת ביד רועדת. מערכת היחסים הזאת מעוותת כל כך, יום אחד לא תשחק בה עוד. שולחת לו הודעה שהיא בסדר, וכשהוא מבהיל אותה עם, "איפה את??" נרגן, מכבה שוב את הפלאפון. מדליקה אחרי כמה שעות, והוא מתקשר אליה שוב ושוב. עונה בהחלטה של רגע לצלצול החמישי, היא תעמוד מולו ותקטע את מה שנהיה מהם. וכן, כעת היא חזקה מספיק. קולה לא בוגד בה, אך ידיה אינן פוסקות מרעידתן. שלום, היא עונה, מרוחקת. קרה. איפה את? הוא מופתע מהרוק הכבד ברקע. בבית, היא עונה, סתם מוסיקה. אה, עושה חיים. כן, היא קוטעת. רועדת ומחזיקה לעצמה את היד. את לא  מבינה איזה שבוע עבר עלי, דאגתי בטירוף. למה? היא שואלת, מקשיחה את ליבה, מה זה עניינך? את באמת שואלת? הוא מפציע אליה. כן. היא לא נפתחת, זה החיים שלי, לא שלך. דאגתי, הוא משדל, כמעט ירדתי אחריך עם אוטו. כשהתקשרתי אליך עלובה ועירומה שבוע שעבר הצלפת בי. מכרתי לך את עליבותי בשקל ואתה קנית, היא מציינת, שקטה. זה היה בשבילך, הוא לא מבין, כמו בהנשמה, שהחולה לפעמים צריך מכת חשמל אחת חזקה כדי- די. אל תפתה אותי במילים היפות שלך, היא עוצרת אותו. זה לא שאני מפתה, זה לא שאני רוצה שנחזור או משהו בכלל. אבל היי, את יודעת כמה אני מכיר את סיני, כמו כף היד שלי. באילו חופים היית? היא נקמצת שוב, מפתיע את עצמה באומץ, אני לא רוצה לשתף אותך בזה. הבנתי, הוא עוצר, הבנתי אותך. מנתקת את השיחה, גאה בעצמה מאוד.

הנה היא כאן, עכשיו.